מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית ליטמנוביץ' ושם נעורי הרשקוביץ. נולדתי בבודפשט בשנת 1949 להורים ניצולי שואה, גרנו בודפשט של אחרי מלחמת העולם השנייה.

בבודפשט הייתי בגן ילדים יהודי, שבו דיברנו הונגרית אבל חגגנו את חגי ישראל וגם למדנו לשיר שירי חג ושבת בשפת התנ"ך. כילדה אהבתי ללכת עם הוריי לבתי קפה לאכול גלידה, לשתות שוקו חם ולהנות בפארקים ובאתרים היפים של העיר. משפחתנו היתה קטנה, כמעט כל קרוביהם של אבי ואמי נספו בשואה. לא הכרתי את הסבים הסבתות והדודים שלי מעולם. כשהייתי בת 6 נולדה לי אחות בשם מרגלית, ובאותה שנה עליתי לכיתה א' בבית ספר נוצרי. יום השבתון בהונגריה הוא יום ראשון, ואין לימודים. בהסכמת מנהל בית הספר, גם ביום שבת, יום המנוחה של היהודים, לא הלכתי לבית הספר, כך שהיו לי שני ימי חופש בשבוע.

בשנת 1957, בהיותי בת 8, לאחר שהמשיכו והתגברו שוב הפרעות ואי הסובלנות כלפי יהודי בודפשט, החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. נסענו מבודפשט לאיטליה ברכבת, ובנמל גנואה עלינו על אונייה בה הפלגנו לנמל חיפה.

בחיפה פיזרו את העולים החדשים במקומות שונים בארץ ואנחנו הגענו לבאר שבע שהייתה אז עיר קטנה, ובה עולים מארצות שונות. גרנו בשכונה ה', בבית קטן מאסבסט, במעברה. את כל הכלים והרהיטים קיבלנו מהסוכנות. מבודפשט הבאנו איתנו מעט מאוד חפצים. חשמל לא היה, הארנו בערב בעששיות. מקצועו של אבי היה זגג ובארץ הוא פתח חנות. אמי עבדה במשק בית וסייעה לפרנסת המשפחה. לא היה לנו הרבה רכוש, אבל את מה שהיה חלקנו יחד.

למדתי בבית ספר היסודי על שם יאנוש קורצ'אק יחד עם ילדים שעלו מארצות מזרח ומערב. למדנו בין היתר על מורשתו של קורצ'אק. עבור סיפור משפחתי, זה היה משמעותי במיוחד. כשהייתי בכיתה ח', נשלחתי מדי פעם למלא מקום של מורה שנעדרה, וכך הבנתי בגיל צעיר שארצה לעבוד עם ילדים. כך יצא שלאחר סיום בית הספר התיכון (מקיף א) עברתי ללמוד בבית המדרש למורים וגננות בבאר שבע, במסלול לגיל הרך.

לצבא התגייסתי כשהייתי בת 20, בתום לימודיי, נשלחתי כמורה חיילת לעיירת העולים ירוחם, שם התחלתי לעבוד כגננת. בגיל 18 וחצי הכרתי את שמוליק, שהיה אז חייל ושירת בנחתות בחיל הים, ובשנת 1972 נישאנו זה לזו. שמוליק עבד בקריה למחקר גרעיני ליד דימונה, ואני הייתי גננת בבאר שבע.

בשנת 1972 נולדה בתנו הבכורה מעיין, בשנת 1977 נולד בננו יובל, ובשנת 1987 נולדה בתנו הקטנה אדוה. מעיין, בתנו הבכורה התחתנה עם אור בשנת 2011 וכשנה לאחר מכן נולדה בתם הבכורה יעל ואני הפכתי לסבתא. אני נהנית מאוד להיות סבתא, ועם נכדיי אני משלימה את החסך -את כל מה שלא יכולתי לקבל בתור ילדה שגדלה לעם שני הורים ואחות וללא כל משפחה מורחבת, אני דואגת להשלים ולתת יום יום לילדיי ולנכדיי.

לאחר 36 שנות עבודה כגננת פרשתי לגימלאות ומאז אני ממלאה את ימי בעיסוקים שונים להנאתי. פעם בשבוע אנחנו מגיעים למודיעין, ומבלים מספר שעות עם יעל האהובה שלנו ועם אחיה יוגב. אנחנו נפגשים מדי פעם בסופי שבוע, מטיילים ונהנים יחד, וכמובן נפגשים בחגים ובחופשות של בית הספר.

בחורף 2023 נסענו יחד  כל המשפחה לטיול שורשים בבודפשט. הראתי לנכדיי את החופה תחתיה התחתנו הורי, שעומדת עד היום בבית הכנסת היהודי הגדול של העיר, את הבית בו נולדתי וגדלתי, ואת בית הספר בו למדתי. זה היה טיול מגבש ומרגש מאוד.

מעץ המשפחה שלי, שנגדע ברובו בשואה, שרד נצר שגדל, צמח והתפתח, וכך הפכה אמי, ניצולת שואה יחידה מכל משפחתה לאימא, לסבתא ולסבתא רבתא, הכתה שורשים והעץ ימשיך ויגדל, יצמיח ענפים ופאורות ויעמיק שורשיו.

הזוית האישית

סבתא יהודית: נהניתי מאד במהלך העבודה של תכנית הקשר הרב דורי. הנושא הזה חשוב מאד במשפחתנו והוא עובר מדור לדור. העבודה המשותפת עם יעל חיזקה עוד יותר את קשר האהבה בינינו.

יעל הנכדה המתעדת: היה לי מאד כיף להפגש עם סבתא ולללמוד עליה יותר. במהלך העבודה המשותפת למדתי וגיליתי דברים שלא ידעתי.