מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.

ירחמיאל שפר ז"ל אביו של איתמר שפר, סטודנט אשר לוקח חלק בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת פרויקט פר"ח בגליל התחתון, הלך לעולמו לפני כשנה, לפני מותו הוא סיפר את סיפור חייו לבנו איתמר שפר שהוא דור שני לשואה. וכך הוא מספר:

ילדותי

נולדתי כילד שלישי למשפחה יהודית חילונית בעיר מונד שהיו בה מעט מאוד יהודים. ההורים עברו לשם בשנת 1938 בגלל אנטישמיות שהרגישו בפריז בשנים שלפני.

במלחמת העולם השנייה הייתי ילד קטן, ומאחר והאזור היה מרוחק בהתחלה לא הרגשנו כלום. בשנת 1943 הנאצים באו וחייבו את ההורים שלי למסור את העסק שלהם למכונות חקלאיות ותשתיות חשמל, לגוי תומך הנאצים. תושבי האזור מאוד לא אהבו את זה, והודיעו לאותו אדם שלא יסתובב יותר באזור העיר שלהם. הוא סיכם עם אבא שלי שיעביר לו אחוזים, ולכן לאבא שלי היה יחסית חופש תנועה, למעט הצורך לתת כסף לאותו נאצי, והחובה להאכיל ולשרת את הקצינים הנאצים, בארוחות צהריים לפי תורנות עם היהודים האחרים בעיר. ההורים שלי הבינו גרמנית שוטפת ולכן הצליחו בארוחות האלו לאסוף מידע על הגרמנים, ולהעביר למחתרת. אחרי הארוחות אבא שלי היה לוקח אותי כילד בן ארבע לטיול בפארק ושם היה מוסר את כל המידע לאישה מהמחתרת.

בינואר 1943 הנאצים החליטו בערב אחד, לאסוף את הגברים היהודים בעיר, וכאשר באו לאסוף את אבא שלי, אימא שלי קראה לאחי הגדול אהרון, על מנת להיפרד מאבא שלי, הם לקחו אותו ולימים נודע כי נרצח באושוויץ כחודש אחרי ב – י"ב שבט תש"ד.

למחרת או אחרי יומיים, המחתרת לקחה את אמא שלי ואת אחי השני מישל ואותי, למסתור בכפר אחר בבית של אחד ממפקדי המחתרת.

עם הזמן יצאנו והאנשים זיהו אותנו, אבל מכיוון שפחדו מהמחתרת הם לא הסגירו אותנו. היינו בבית מעל מדרון בגובה של חמישים מטר, מעל עיקול של הנחל. יום אחד הנאצים רחצו ערומים בנהר, ושמו את הנשק בצד. מכיוון שכך, לוחמי המחתרת שהיו ילדי הכפר וכפרים סמוכים תקפו אותם. הנשק בו השתמשו היה מוחבא במחסן הבית בו גרנו. מכיוון שהנשק היה בייצור עצמי והם היו חקלאים ולא לוחמים, הנאצים הצליחו לצאת מהמים ולתפוס אותם חיים.

היינו שני ילדים אני ועוד ילד מהכפר שהתחבאו בשיחים, וראינו איך מעלים אותם למשאיות ואיך מחזירים אותם אחרי כמה זמן כשאינם בין החיים. כתוצאה מהאירוע הזה שנינו בחרנו להאמין באלוהים, אני הפכתי ליהודי דתי שחי בארץ, והוא לכומר נוצרי ששרת באפריקה, ואח"כ בארץ. שמרנו על יחסי חברות כל החיים.

לאחר השואה אימא שלי לא כל כך טיפלה בי, היא הבינה שמסרה את הבן שלה הגדול לנאצים, והייתה בדיכאון. היא הייתה צריכה לשקם ולהחזיק את העסק. היא ואחי הגדול שהיה בן ארבע עשרה, שיקמו לאט לאט את העסק, מה גם שהמראות השפיעו עלי ולכן הייתי תלמיד גרוע, וכל שנה עברתי בית ספר. לאט לאט הבשילה בי ההכרה שצרפת זה לא המקום שלי, ושאני רוצה להיות יהודי דתי ולחיות בארץ ישראל.

העליה לארץ

עליתי בשנת 1963 כשהייתי בן עשרים ושלוש. אמא שלי ואחי היו נגד העלייה והעזיבה של צרפת, והרצון להיות יהודי. למעשה הם כמעט ניתקו איתי מגע. עליתי לקיבוץ שדה אליהו בעמק בית שאן .קיבוץ דתי ואני למרות הרצון להיות דתי לא ידעתי כלום לא מה זה תפילין ולא קריאת שמע.

הקיבוץ צרף אותי אחרי כחודשיים לגרעין של בני קיבוצים דתיים, לנחל המוצנח שבו היו בני הקיבוץ. שם התחלתי ללמוד מה זה צבא ישראלי מה זה תפילות, ומה זה יהדות פגשתי עולם אחר. הגרעין שבו הייתי הקים את קיבוץ עלומים שנמצא ליד עזה.

בתחילת שנת 1967 כאשר חרשתי את השדות של הקיבוץ עם הטרקטור, עליתי על מוקש ששמו מחבלים מעזה, עפתי מהכלי ושברתי את הרגל וכך פספסתי את מלחמת ששת הימים.

בשנת 1969 התחתנתי עם אישתי רחל, שעלת מתוניס שנה קודם. ההתחלה הייתה קשה ללא תמיכה מאף אחד. עזבנו את הקיבוץ והתגלגלנו בנתיבות וירושלים. ואז שמענו מהאחיות שלה על התיישבות חדשה בגוש עציון, ישוב בשם אלון שבות ועברנו לשם בשנת 1972. ומאז אנחנו חיים באלון שבות. נולדו לנו ארבעה בנים שחיים בארץ ויש לנו חמישה עשר נכדים נכדים.

עבדתי במספר עבודות בחיים וכאשר יצאתי לגמלאות, הלכתי למרכזי לימוד תורה למבוגרים בירושלמיים ולבסוף ביישוב.

     חפצים מיוחדים:                                                                        

היפופוטמים קטנים מגולפים בעץ אותם הביא לי החבר שלי שהיה כומר באפריקה

פעמונים של פרות ועיזים מהאזור בו גדלתי

הזווית האישית

ירחמיאל שפר ז"ל: אין מקום כמו ארץ ישראל, בניגוד לאחי בסוף ניצחתי את הנאצים ויצרתי עם אישתי המשך לעם היהודי.