מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר אטדגי מהיישוב מתן ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי אלי הקר שגר בכפר סבא. סבא נולד בישראל טרם קום המדינה וסיפר לי את סיפורו המעניין והמרתק.

אנו מקדישים את המיזם לזכרה של סבתא שלי, בתיה שנפטרה במאי 2022 ולצערינו לא זכתה להשתתף ולספר גם היא את תולדות חייה. יהי זכרה ברוך

סבתא בתיה זכרונה לברכה

סבא אלי מספר על נופי ילדותו  

נולדתי בתאריך 16/03/1945 בטבריה בבית החולים הסקוטי. הוריי קראו לי אליעזר. אבל כולם קראו לי אלי, בן שני לראובן (יעקב) ז"ל  וגרטי ז"ל הקר, אח לחיים ז"ל ואח גדול לתהילה.

תמונה משפחתית

כשנולדתי התגוררה המשפחה ב"חוות השומר" שבסג'רה. דוד בן גוריון היה פועל חקלאי בסג'רה שם גם ארגן לראשונה שמירה עברית. כיום בחוות השומר קיים בסיס טירונים השייך לחיל החינוך. בחווה קיים מוזיאון "השומר" ובו יש תמונה גדולה של אבא שלי ודוד שלי שלמה עם דוד בן גוריון כשביקר במקום.

אבי ודודי, שלמה עם דוד בן גוריון – התמונה נמצאת במוזיאון ה"שומר"

הוריי הגיעו לארץ ישראל מאוסטריה לאחר שברחו בעקבות עליית הנאצים. כשבתי הבכורה זיוית עשתה עבודת שורשים בשנת 1980 היא ראיינה את הוריי וזהו סיפורם:

סיפור עלייתו לארץ של אבי, ראובן (יעקב) הקר ז"ל

"נולדתי בשנת 1919 בעיר לקנבך שבאוסטריה. בשנת 1938 עם כניסתו של היטלר לאוסטריה, ריכזו את כל היהודים שגרו בשבע הקהילות המפורסמות בסביבת וינה. שליחי הסוכנות עשו מאמץ להוציא את כל הצעירים מהר ככל האפשר מהמדינה ולהעלות אותם לארץ ישראל. הגעתי לארץ לאחר שציידו אותי בתעודות מזויפות. שמי האמיתי הוא יעקב בתעודות כתבו ראובן ומאז נשארתי בשם זה עד היום. יצאנו מוינה ברכבת, ובנקודת הגבול עצרו אותנו ל-10 ימים. במשך ימים אלה המתנו ברכבת ואכלנו מהמלאי שהיה ברשותנו. כעבור 10 ימים הגיעה הודעה מהנאצים לשלוח את הרכבת חזרה לוינה. הנאצים הודיעו שאם תוך 3 שבועות יהיו עדיין יהודים בוינה כל שימצא ישלח למחנות.

כדי למנוע זאת ארגנו פעילי הסוכנות יציאה חפוזה. בתום שלושת השבועות עזבנו באוניה דרך הדנובה יחד עם מספר ספינות קטנות עד הים השחור. משם עברנו לאונייה אשר מיועדת להעביר בהמות. באונייה היו 1200 אנשים והיא הייתה מסוגלת לשאת רק 400 אנשים. שטנו במשך שלושה שבועות בקרבת חופי הארץ והמתנו לסימנים מהחוף, אבל אלה לא באו. מדי פעם ראינו ספינות מלחמה בריטיות ונאלצנו לחזור ללב ים. לבסוף, הצליחו להוריד אותנו 200 מטר מהחוף בנתניה אחרי שהשארנו את כל חפצינו באונייה.

יותר מאוחר נודע לי שפעילי העלייה בנתניה ארגנו נשף לקצינים הבריטים כדי להסיח את דעתם מהגעת האונייה. מחוף הים העביר אותנו לבית קולנוע כאשר אנו רטובים עד לשד עצמותינו. בשעות הבוקר המוקדמות חילקו אותנו לקבוצות ופיזרו אותנו במספר בתים בנתניה. אני נשלחתי למשפחה בשם לרמן יחד עם עוד ארבעה חברים, שם גרנו במשך חצי שנה. עבדנו אצל פרדסן בשם גוטמן, עשר שעות ביום וקבלנו שכר של 18 גרוש ליום. סכום זה לא הספיק לנו לקניית בגדים ולכן ביצענו כל עבודה שניתנה לנו כולל עבודות של ניקוי בורות שופכין. את הבורות היינו מנקים בשעות הלילה שאנו עירומים, בעבודה זו הרווחתי לירה עבור שלוש שעות עבודה.

לאחר חצי שנה החלטתי לפנות להתיישבות, נשלחתי למושב הזורעים והצטרפתי לגרעין. ממושב הזורעים נשלחנו לכפר גדעון כדי ללמוד את נושא החקלאות מהחקלאים במקום. עבדתי בתל עדשים אצל משפחת קשתי במשך חודש וכאשר הגיע מועד קבלת השכר שהיה 2 לירות, התברר שלמר קשתי לא היה כסף לשלם לי, בתמורה הוא נתן לי חמור, בלילה הראשון החמור ברח וכך הפסדתי שכר של חודש. כעבור חצי שנה חזרתי לסג'רה מאחר ובמקום היו בעיות ביטחוניות קשות, עבדנו ביום ושמרנו בלילה. התמקמנו בחוות השומר במסגרת קומונה הדומה למשק שיתופי כיום, במקום לא היו מים ומדי יום הבאנו מים מבית הספר החקלאי "כדורי" עם עגלה ושתי פרדות. לא פעם סרבו הפרדות ללכת ואנחנו נשארנו בלי מים. את המים חילקו לפי גודל המשפחה ,משפחה בת 2 נפשות קבלה חצי פח מים ועל כל ילד נוסף פח מים. במשך הזמן ניקינו וסדרנו את החווה שהייתה מוזנחת כשהגענו למקום.

"חוות השומר" הייתה מוקפת יישובים ערביים שניסו מידי פעם לכבוש את המקום ולכן נאלצנו להעביר את הנשים והילדים לשדה יעקב. נשארנו 17 גברים עם 3 רובים. באחת ההתקפות נהרגו 4 פרדות שהיו לנו ובנס לא נפגעו חברים.

כעבור זמן מה קבלנו תגבורת. היו הרבה הבטחות שנקבל נשק ,אך רק אחרי זמן רב קבלנו מרגמה בשם "דוידקה". הכנת המרגמה לפעולה נמשכה שעתיים וכאשר הפעילו אותה היו כל החברים בתעלות ההגנה ורק המפעיל נשאר לידה. באחת הלילות הופעלה הדוידקה אך עקב תקלה התפוצץ הפגז. הפיצוץ גרם לנזק רב ברכוש .היו מספר התקפות שלנו על הישובים הערביים אך ללא הצלחה עד אשר נכבש הישוב "לוביה" הסמוך לסג'רה שבו היו כ-500 איש.

מגיל צעיר אהבתי לשחק כדורגל וכשבאתי לסג'רה הצטרפתי לנבחרת קצינים בריטיים כחלוץ מרכזי בעפולה. מידי שבוע הייתי נוסע לאימון ומשתתף במספר משחקים. כשבני אלי (סבא שלי) היה בן שלוש, נפצעתי ברגל תוך כדי משחק ומאז הפסקתי לשחק.

בחודש יוני 1946 ערך הצבא הבריטי שהיה בארץ סדרה של פעולות כנגד הישוב היהודי בארץ. באחד הימים כאשר הייתי באמון, גונבה לאזני שמועה כי מתוכנן מבצע לחיפוש נשק גם בסג'רה. כאשר חזרתי, דיווחתי על כך מיד. ובלילה פינו את כלי הנשק מהסליק והחביאו בשדות. כעבור יומיים הגיעו קצין בריטי ומספר חיילים למקום בו היה הסליק וכאשר הם פתחו את הפתח הסודי הם גילו שהסליק ריק. בתום מלחמת השחרור עזבנו את "חוות השומר" ועברנו להתגורר בבתים שנעזבו בסג'רה עד שהחלו בהקמת מושב שדה אילן הסמוך למקום."

אבא שלי נפטר בשנת 1993 כשהיה בן 74 , יהי זכרו ברוך.

סיפור עלייתה לארץ של אמי, גרטי הקר ז"ל

"קוראים לי גרטי אך שמי בעברית הוא מרגלית אבל איש לא קורא לי בשם זה. נולדתי בשנת 1921 בעיר מטסבורג שבאוסטריה שהייתה חלק משבע הקהילות למשפחת גלס. עזבתי את אוסטריה בסוף שנת 1939 כאשר היא כבר הייתה בשליטה של גרמניה והגעתי לארץ בינואר 1940. שטתי באוניית מעפילים, באונייה היו 1500 איש כאשר האונייה יכלה להכיל רק 1000 איש. מיטות לא היו ולכן ישנו על מדפים אחד על גבי השני.

תחילה נסעתי מוינה על נהר הדנובה עד לים השחור ושם המתינה לנו אונייה אחרת. האונייה הייתה אוניית משא וכולנו היינו במחסן הגדול של האוניה. האונייה עברה מנמל לנמל ולא יכלה לעגון כי לרב החובל לא היו תעודות מעבר. במהלך הנסיעה היו לידות, מחלות ומקרי מוות אך גם היו נישואין. במעבר הדרדנלים נתפסה האונייה ע"י הבריטים ונלקחנו לנמל חיפה. בנמל המתנו שבועיים ושבתנו שביתת רעב עד שהעבירו אותנו למחנה עתלית. במחנה הייתי 14 יום יחד עם כל הנשים והילדים ואילו הגברים היו חצי שנה.

לאחר שחרורי עברתי למושב הזורעים שליד פוריה ושם היו כבר שני אחיי יהודה ושמריהו שעלו לפניי לארץ. במושב הזורעים הייתי שלושה חודשי ולאחר מכן עברתי לסג'רה ושם עבדתי במשק בית אצל משפחת קורקין במשך שנה. באותה תקופה הרווחתי לירה לחודש. לאחר מכן עברתי לתל אביב ועבדתי עד פברואר 1942, בעבודה זו הרווחתי 3.5 לירות לחודש. בפברואר 1942 התחתנתי וחזרתי לסג'רה".

אמא שלי נפטרה בשנת 1993 בגיל 72 ,יהי זכרה ברוך .

ילדותי בשנותיה הראשונות של המדינה

כך הגיעו הוריי לסג'רה.

בשנת 1948 כשהייתי בן שלוש החלה מלחמת השחרור. במלחמת השחרור נערכו קרבות קשים מסביב לישוב ואני זוכר שפינו אותנו לשדה יעקב שליד טבעון שם גרנו בבית אימון שנועד לאפרוחים, בתנאים קשים ביותר. אימא שלי הייתה שם לבד איתי ועם אחי חיים ואבא שלי נשאר בחווה. אני זוכר כיצד אטמו את החלונות בפחים ובבלוקים וכיצד ישבו ב"תעלות קשר" במקום במקלטים שלא היו בנמצא.

עד גיל חמש גרנו בחווה ואח"כ הוריי וחבריהם הקימו את מושב שדה אילן. התנאים שם היו קשים מאד. לא היו כבישים, בחורף היה בוץ וגם לא היה חשמל. חשמל הגיע ליישוב בחנוכה בשנת 1955. לפני כן השתמשו בנרות, ב"לוקסים" ומנורות נפט. המקרר שהיה לנו הוכנס בו קרח ובהמשך היה לנו בבית מקרר שפעל על נפט. בבית היה רדיו, הראשון במושב, שחובר למצבר של טרקטור.

כשהייתי ילד היה לי תפקיד מיוחד במושב. הייתי צריך למדוד את כמות המשקעים שירדו בעזרת כלי מדידה מיוחד והייתי שולח את התוצאות בגלויות לשירות המטאורולוגי. אמא שלי תמיד סיפרה שהייתי ילד סקרן ומאד שובב.

בגיל שש, למדתי נגינה  על אקורדיון בטבריה. יום אחד רציתי לראות מה יש בתוך האקורדיון, לא הבנתי איך בלחיצה על כפתור אחד משתנים כל הצלילים. פירקתי את האקורדיון וניסיתי להרכיב אותו חזרה, אבל לא ממש הצלחתי  סגרתי את האקורדיון והפסקתי לנגן. אבא שלי ראה שאני לא מנגן  והחליט למכור את האקורדיון, בחנות לכלי נגינה בה הוא קנה אותו. הוא נסע לחיפה, נכנס לחנות וביקש להחזירו. המוכר לקח את הכלי וניסה לנגן בו והחל צוחק: "מה אתה מציע לי גרוטאה כזאת? האקורדיון מפורק". אבא מכר את האקורדיון במחיר הפסד, היום אני קצת מצטער שלא המשכתי לנגן.

למדתי בקיבוץ לביא והייתי תלמיד טוב, אח"כ למדתי בעפולה ובהמשך למדתי בפנימייה צבאית שבחיפה ומשם התגייסתי לצבא.

השירות הצבאי והפגישה הגורלית

התגייסתי בשנת 1963 לשריון חטיבה 7 והתפקיד שלי היה תותחן טנק. לאחר כמה זמן הטנק שלנו התהפך ונפצעתי ברגל. הורידו לי פרופיל אבל ביקשתי להשאר בחייל השריון. יצאתי לקורס קצינים שהיה בסירקין ליד פתח תקווה. חזרתי  לחטיבה 7 לתפקיד שליש בגדוד 79. החלטתי שאני רוצה להשאר כקצין בצבא ובמשך השנים מלאתי תפקידים רבים בתחום השלישות. היום קוראים לזה משאבי אנוש.

בשנת 1965 הכרתי את בתיה נובופרוצקי מכפר סבא שלימים תהיה אם בנותיי וחברתי הטובה ביותר. בתיה התגייסה ושרתה בתפקיד פקידה באגף המבצעים של מפקדת חיל השריון. היא הייתה יוצאת הביתה לכפר סבא בסופי שבוע. בתיה שירתה במחנה קסטינה ליד קריית מלאכי ואני שירתי במפקדת חטיבה 7 במחנה ג'וליס ליד באר טוביה,מרחק של כמה דקות נסיעה בין הבסיסים.

ערב אחד ישבה בתיה במשרדה ועבדה, פתאום, צלצל הטלפון היא הרימה את השפופרת "הלו" ואני הייתי הצד השני "כן, מי זה ?" שואלת בתיה. שאלתי אותה: "את בתיה?" והיא  ענתה: "כן, אני בתיה, אבל אני לא מכירה את קולך, לאיזה מספר צלצלת?". "ל- 193" אמרתי וגם הוספתי שדיברנו לפני כמה דקות וקבענו להיפגש מחר, אך השיחה נותקה. היא הוסיפה: "אולי דברת עם בתיה אחרת היא אמרה גם לי קוראים בתיה, אבל לא דיברנו. מספר הטלפון שלי הוא 113 לאן התקשרת?"

מסתבר שהחוגה קפצה ובמקום 193 צלצל הטלפון ל-113 ובמספר 193 ישבה גם בתיה אחת וחיכתה לטלפון ממני. בתיה המשיכה לשוחח איתי ואחרי כמה שיחות טלפון קבענו להיפגש. למחרת נפגשנו והלכו לסרט בקריית מלאכי. בתיה יצאה באותו ערב מהמחנה ללא אישור. בקולנוע, כמה שורות לפנינו, ישבה המפקדת שלה וכל הסרט היינו צריכים להסתתר. כבר בפגישה הראשונה אמרתי לה שאנחנו נתחתן בעוד שנה. בתיה צחקה ואמרה שזה ממש לא רציני אבל כעבור שנה, בתאריך 27.10.1966 התחתנו באולמי השרון בכפר סבא.

בתיה  נפטרה לפני שחגגה את יום הולדתה ה-75, בכ"ד באייר התשפ"ב, 25 מאי 2022. אחרי 57 שנות הכרות ונישואין היא זכתה להביא לעולם שלוש בנות: זיוית, חיית וטל, אימא של תמר. ויחד זכינו לתשעה נכדים: שני, אסף, גיל, עמית, גיא, עדי, נועה, בן ותמר נכדתי הצעירה שבזכותה אני מספר כאן את סיפורי.

 אני ובתיה ז"ל

במהלך שירותי הצבאי גרנו באשקלון במשך שלוש שנים ולאחר מכן עברנו לגור בכפר סבא. שירתי בצבא 23 שנה והשתחררתי בדרגת סגן אלוף. במהלך השירות עברתי מספר מלחמות :מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת שלום הגליל. את רוב שירותי הצבאי עברתי בחיל השלישות. בעשור האחרון של שירותי פיתחתי מערכת מחשוב לגיוס חיילי מילואים ויישמנו אותה בכל יחידות המילואים של צה"ל. על פיתוח המערכת זכיתי לשבחים רבים וזה הבסיס למערכת הגיוס שיש לנו היום.

לאחר השירות הצבאי עבדתי כמנהל תפעול במפעל מתכת ועד לפני כמה שנים עסקתי בשיקום נכי צה"ל והלומי קרב. לצד העיסוק המקצועי פיתחתי גם תחביבים. תחום המוסיקה תמיד משך אותי ובשירות הצבאי שרתי במקהלת גברי השריון כיום אני חבר במקהלת קולות הכפר בכפר סבא שם אני שר כבר למעלה מ – 30 שנה. אני אוהב לאפות ובעבר גם הייתי נגר חובב. היום חלק ניכר מזמני זו עבודת התנדבות בכפר סבא. אני חבר בצוות החירום של העיריה ואנחנו פיתחנו תוכניות למצבי חירום. שנים רבות אני חבר הנהלה בסניף "צוות" – ארגון גמלאי צה"ל ובשמונה השנים האחרונות אני משמש כיו"ר סניף כפר סבא. הפעילות כוללת מפגשים, הרצאות, טיולים והרבה מאוד פעילויות שונות. בתיה הייתה שותפה לפעילות שלי והרבה זה בזכותה היא ליוותה אותי בכל הפעילויות והייתה פעילה בעצמה בקבוצת הנשים.

נואם ב"צוות" – סניף כפר סבא

 תמונת משפחתנו המורחבת

הזוית האישית

סבא אלי: היה לי חשוב להעביר את סיפור חיי ומשפחתי למען הדורות הבאים. לצערי, לפני מספר חודשים נפרדנו מבתיה אשתי היקרה אם בנותיי וסבתא מדהימה לנכדיי אני בטוח שאם היא הייתה לוקחת חלק במיזם היא הייתה נהנית מאוד לספר את סיפור חייה ובעיקר את שעבר עליה בילדותה בכפר סבא. אנחנו חייבים לספר לתעד ולזכור.

הנכדה תמר: היה לי כיף לשמוע את סיפור ילדותו של סבא שלי אלי היו דברים רבים שלא ידעתי ושמחתי לדעת דברים נוספים על השורשים שלי והעבר של משפחתי דרך הסיפורים שלו למדתי גם על סבתא בתיה שאותה כל כך אהבתי ואני מתגעגעת אליה.