מאגר סיפורי מורשת

ילדותי: 

נולדתי בבית החולים הדסה בהר הצופים שבירושלים, ב-1944 להוריי- ויקטוריה (לבית משפחת שריקי) ובכור שטרית. אני הבן הקטן ביותר במשפחתי אשר כללה 4 אחים ואחיות נוספים- שמואל, רחל, מרגלית ואברהם.משפחתי גרה בעיר העתיקה בירושלים ולפני מלחמת השחרור עברו לשכונת גבעת שאול שבירושלים המערבית שהייתה באופן יחסי ריקה מתושבים. 

קרוב משפחתנו ניקרא גם כן בכור שטרית. הוא כיהן כשופט בבית משפט השלום בירושלים והיה שר המשטרה בממשלה הראשונה של ישראל. הוא היה בין האנשים שחתמו על מגילת העצמאות בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

את מלחמת העצמאות עברתי בירושלים ואני זוכר את ההפגזות של הלגיון הירדני ומספר פגזים אף חדרו לביתנו. באותם הימים לא היו מקלטים, ובשעת ההפגזה ישבנו כל בני המשפחה מתחת לשולחנות. על השולחנות אמי הניחה גיגיות מלאות במים. פגז אחד שפגע ישירות בביתנו נפל לתוך הגיגית ולא התפוצץ. אבי, בכור, שירת בהגנה והיה מוצב באזור ים המלח. באותה תקופה היה מצור על העיר ירושלים ולא היה מזון. אני זוכר גם את השיירה הראשונה שפרצה את המצור והגיעה לירושלים.בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, אמי לקחה אותנו דרך השטחים הסלעיים (שהיוו קיצור דרך) לבית החולים וולך שנמצא ליד מחנה יהודה שבירושלים. הגענו למקלט בית החולים ושהינו בו עד לסיומה של המלחמה. המזון הובא לנו מידי יום על ידי סבא משה (אביה של אמי ויקטוריה) וכך שרדנו את המצור.

המעבר לתל אביב: מה זה סיפוק?

לאחר מלחמת השחרור, עברנו לגור בשכונת נווה צדק בתל-אביב.

בילדותי, הייתי במועדון נוער שניראה באופן חזותי כמו ארמון. מועדון הנוער היה ממוקם ליד מסגד "חסן בק". במועדון נוער זה קיבלנו חינוך מוזיקלי, ספורטיבי, תיאטרלי וכדומה. לאחר כשנה, התחלתי ללמוד לנגן בחצוצרה והייתי בין 20 הילדים שניגנו בתזמורת הנוער הראשונה של העיר תל-אביב. מנצח התזמורת היה המלחין עמי מעייני. הופענו בהיכל התרבות תל-אביב, בתהלוכות העדליידע בפורים, בטקס פתיחת גשר הירקון החדש ועוד.

בגיל 17 ניגנתי בתזמורת ההסתדרות של העיר חולון. הייתה לנו קבוצה קטנה של נגנים שניגנה בהופעות לצעירים והייתה הופעה אחת שאזכור לתמיד. ההופעה הייתה בבית רוטר בחולון. זאת הייתה הופעה לריקודים סלונים לצעירים וצעירות. תוך כדי ההופעה, אני ניגנתי בחצוצרה כסולן ובליווי התזמורת את המנגינה "דבר אלי בפרחים". זאת מנגינה שאם מנגנים אותה עם רגש, אפשר לרגש הרבה מאוד אנשים. לאחר שסיימתי לנגן את המנגינה, ניגשו אלי מספר צעירים וצעירות ואמרו לי שתוך כדי הנגינה הם קיבלו צמרמורת בכל גופם ובכו מהתרגשות ועל כן הם מודים לי. אירוע זה נותר חרוט בזיכרוני עד היום.

שרותי הצבאי:

תקופה קצרה לפני גיוסי לצה"ל, עבדתי כמכשירן בתעשייה הצבאית. באותו הזמן, אחי הגדול שמואל, עבד יחד עם עוזי גל (ממציא ומפתח תת המקלע עוזי המוכר כיום בכל העולם). הם עבדו על פיתוח תת מקלע חדש שנקרא "גל". באחד הימים, שמואל לא הגיע לעבודתו מסיבה כלשהי. עוזי ניגש אליי וביקש ממני לעבוד עמו באותו היום על הפיתוח הסופי של חלק בתת המקלע החדש שפיתח. לאחר מספר שבועות נקראתי לצה"ל ועברתי את המבחנים לקורס טייס בהצלחה והוזמנתי על ידי מפקד חיל האוויר דאז, עזר ויצמן, להתגייס לחיל האוויר כטייס. אולם באותו השבוע התרסק מטוס וטייס נהרג. על כן, הוריי לחצו עליי לא להתנדב לקורס טייס. כשעוזי שמע את הסיפור, הוא הופיע בביתנו על מנת לשכנע את הוריי שלא יסרבו כי אלך לקורס הטיס.

בסופו של יום, התגייסתי לצה"ל בשנת 1963, אך בתפקיד של טכנאי צריח טנקים. כמו כן, הייתי מדריך באותו תחום בבסיס הדרכה בה"ד 20 של חיל החימוש.

 מלחמת ששת הימים:

בתקופת ההמתנה טרם מלחמת ששת הימים בשנת 1967, היינו מוצבים במשך כשבועיים ימים בסמוך לגבול המצרי. בכל התקופה הזו נסענו מיחידת טנקים אחת לשנייה שהיו פרושות בגבול המצרי עם שתי משאיות- האחת עם תותחים חדשים לטנקים בקוטר של 105 מ"מ והשנייה, עם פגזים חדשים המתאימים לקנים החדשים. בכל פלוגת טנקים שאליה הגענו, החלפנו את תותחי ה-87 מ"מ בתותחים החדשים הגדולים יותר. לאחר שסיימנו את החלפת כל תותחי הטנקים ביחידות השונות, פרצה מלחמת ששת הימים. אני סבור כי זו היתה אחת הסיבות להמתנת הדרג המדיני והצבאי לפתיחת המלחמה. עם בוקרו של יום ה-5.6.1967, שמענו במכשירי הקשר את ההודעה "סדין אדום נוע נוע", וכך החלה המלחמה ונכנסנו לתוך שטח סיני. תפקידי במהלך המלחמה היה לנוע אחרי הכוחות הלוחמים ולתקן טנקים שנפגעו במהלך הקרבות.

 אירוע שקרה במלחמה:

כאמור, במלחמת ששת הימים בשנת 1967 שרתי כטכנאי צריח טנקים. תפקידי היה לנוע אחרי הכוחות הצבאיים ולתקן טנקים שנפגעו בקרב או התקלקלו. אחד האירועים שנותר חרוט בזיכרוני היה כשנשלחתי לאזור במרכז חצי האי סיני לשטח שבו טנק שלנו עלה על מוקש. תפקידי היה להגיע לטנק ולפרק את הפריסקופים שנותרו שלמים ולהביאם ליחידה על מנת להרכיבם על גבי טנק אחר שחסרו לו פריסקופים. הטנק היה במרחק של כ-100 מטר מן הכביש בשטח שהיה זרוע במוקשים. לעזרתנו (לחברי ולי) הגיע חבלן שתפקידו היה לפנות את המוקשים ולסמן שביל נקי ממוקשים על מנת שנוכל להגיע אל הטנק בבטחה. למזלנו הרע, לחבלן לא היה מספיק סרט פלסטיק שאיתו היה צריך לסמן את השביל עד לטנק. הוא פינה כ-15 מוקשים וסימן את הדרך לטנק בפס בודד במקום ב-2 פסים (שביל) והלך לאחר מכן לדרכו. אני וחברי היינו צריכים להחליט איך להגיע אל הטנק בלא ביטחון שאין מוקשים בדרך. אולם לאור המשימה, החלטנו לרוץ על הפס היחיד והגענו עד לטנק, עלינו עליו ופירקנו את הפריסקופים. כשסיימנו את הפירוק, רצנו על גבי הפס היחיד בתקווה שלא נעלה על מוקש עד שהגענו חזרה אל הכביש. האירוע הזה שעברתי במלחמה היה קשה וטראומתי.

מקצוע:

לאחר שחרורי מן השירות הסדיר בצבא, עבדתי כיצרן חלקי תעופה בתעשייה האווירית. לאחר מספר שנים, בשנת 1970, הקמתי יחד עם אחי אברהם מפעל בשם מיקרוסטיל יצור מכונות בע"מ לייצור חלקי תעופה והייתי קבלן משנה של התעשייה האווירית ומפעלים ביטחוניים אחרים. באמצע שנות ה-70, ובסיוע המדען הראשי של משרד המסחר והתעשייה, פיתחתי וייצרתי יחד עם אחי, אברהם שטרית, מכונת השחזה לכלי חיתוך צורתיים. השתתפנו בתערוכות בארץ ובחוץ לארץ ונפגשנו שם עם שר האוצר דאז יגאל הורביץ' ומזכיר הממשלה דאז אריה נאור. הייתה הצלחה כבירה. 

במסגרת פעילותנו, מכרנו כ-300 מכונות מיקרוסטיל למפעלים בארץ ובחוץ לארץ, ביניהם לחברות המובילות בישראל כגון, התעשייה האווירית, אלביט, סייטקס, ישקר ועוד. בתקופה האחרונה, עבדתי כמתכנן מוצרים למכונות חיתוך בלייזר- עבודה מהנה ומאתגרת.

תחביב נוסף שלי יחד עם בני רון (אבא של שירן) הוא תחום האסטרונומיה- תחום בו ניתן ללמוד רבות. במסגרת זו, אני חבר האגודה הישראלית לאסטרונומיה. עשינו צעד אחד קדימה בתחביב וקנינו טלסקופים ממוחשבים עם מצלמות אסטרונומיות, בעזרתם אנו מצלמים בחשיפות זמן ארוכות גלקסיות, ערפיליות וצבירי כוכבים, שלא ניתן לראותם בתצפית רגילה בטלסקופ.

כך פגשתי את אישתי:

כשהייתי בן 21 ניגנתי עם מספר חברים בתזמורת לריקודים סלונים. באחד הערבים הופענו במועדון לצעירים ומהבמה ראיתי בחורה יפה ורקדנית מעולה. ירדתי מן הבמה והזמנתי אותה לריקוד עמי כשהתזמורת המשיכה לנגן. כך, הכרתי את רעייתי בלה (לבית משפחת זלוטו). למחרת, כשהייתי בחוף הים בבת ים זיהיתי אותה שוחה. נכנסתי גם אני לים כדי להגיע אליה אולם היא שחתה כל כך רחוק עד שכמעט טבעתי. כשבלה יצאה מן המים קבענו לצאת לבלות ביחד וכך המשיך הקשר כשנה. יום אחד, הגעתי לביתה ושמעתי בשורה קשה- או שאחליט להתחתן איתה או שאפסיק לצאת איתה. הודעתי לה שאני לא רוצה להתחתן ומשכך נפרדנו. נסעתי לביתי באופניים ובכיתי. כאשר הגעתי לביתי, סיפרתי להורי שאני עומד להתחתן למרות שהודעתי לבלה שאני מסרב להתחתן עמה. במשך כיומיים ציירתי תמונת נוף וקטפתי זר פרחים מגינת ביתנו. נסעתי לבלה והודעתי לה על החלטתי להתחתן עמה.  לאחר כשנה וחצי, ב-13.12.1966 נישאנו בבית החייל בתל-אביב.

נולדו לנו 2 בנים:

טל (בשנת 1968)- שהוא עורך דין במקצועו ונשוי לגלית. לשניהם שני ילדים: רונלי ואורן.

רון (בשנת 1976)- שאף הוא עורך דין במקצועו ונשוי לשגית. לשניהם שתי בנות: שירן ושני.

בלה, רעייתי, רקדה בצעירותה בלט ועבדה בתפקיד של שרטוט מבנים. לאחר מכן, במשך שנים רבות, עבדה רעייתי כמזכירת מחלקת בנייה ולאחר מכן מזכירת מחלקת תיירות בחברה להגנת הטבע.

וכך, נושא הטיולים החל להיות למרכז חיינו ואנו מטיילים רבות הן בארץ והן בחו"ל.

תשע"ו, 2016