מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון. 

סבתא דינה נולדה בתאריך 9.02.1956 בארץ ישראל בעיר הרצליה. אבא של דינה עלה בשנת 1936 מטרנסילבניה. אימא של דינה עלתה בשנת 1949 מירוסלביה אחרי מלחמת העולם השנייה. אימא של דינה הייתה ניצולת רדיפות נאצים ואביה היה נוצרי אשר התגייר בשלב מאוחר יותר. לדינה יש אחות אחת ששמה ישראלה. ישראלה חיה באילת ליד אימא שלהן.

דינה מספרת שבסך הכל הייתה לה ילדות מאוד יפה, אך הוריה היו קשוחים מאוד בילדותה. דינה הייתה ילדה שובבה והיא מתארת את חינוך הוריה כלפיה באמצעות הביטוי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ"- על פי ביטוי זה, מי שאינו מלקה את ילדיו ומעניש אותם, שונא את ילדיו (כי אינו מחנך אותם). על כן היא זוכרת שבגלל השובבות שלה קיבלה מכות מהוריה, לעומת אחותה ישראלה אשר ידעה להתחנף והייתה ילדה "טובה" ביחס לדינה. בנוסף מספרת דינה שנחשבה למנהיגת "הפרחחים" בבית הספר בהרצליה.

היא התגוררה בהרצליה עד כיתה י'. בתחילת כיתה י' הייתה שביתה גדולה מאוד בבתי הספר והדבר הוביל לכך שדינה הבינה שאופן החיים שהיא רוצה שונה מאוד מחיי העיר. כל בנות כיתתה התעניינו בעיקר באופנה, איפור, תסרוקות ועוד דברים שפחות משכו את דינה. בנוסף להתפתחות אישיותה של דינה, דינה התביישה בהוריה ובעובדה שהם מדברים הונגרית, לכן רצתה לעזוב את ביתם ועשתה הכל על מנת להתקבל לחינוך קיבוצי.

הוריה של דינה לא ששו לרעיון, הם התנגדו למעבר לקיבוץ כי באותה תקופה הסטיגמה על נוער הקיבוצים הייתה שלילית, אך הדבר לא מנע ממנה להמשיך במאמץ להתקבל לקיבוץ. לשמחתה החליטו בקיבוצים להתחיל פרויקטים שונים של קבלת ילדי חוץ לקיבוצים, על מנת להעלות את ממוצע ההישגים הלימודיים של תלמידי הקיבוץ. דינה הצליחה להתקבל לפנימייה בזכות חוכמתה. את המשך לימודיה מכיתה י' סיימה דינה בפנימיית הדסים והתגוררה בקיבוץ גן שמואל.

בקיבוץ

דינה מאוד אהבה את הפסטורליות והאינטימיות שבקיבוץ. לכל ילד חוץ הייתה משפחה מאמצת אשר אתה היו נפגשים בשעות אחר הצהרים. היו לה שם הרבה חברים והיא אף הכירה שם את אהבתה הראשונה שלימים הפך לבעלה – איציק פאר ז"ל. איציק גם הוא הגיע לפנימייה מחוץ לקיבוץ בזכות עמותה שדאגה למקום חם עבור ילדים שהוצאו מבתיהם. אמו של איציק נפטרה כשהיה תינוק ואביו לא הצליח לגדל אותו.

בקיבוץ התנדבה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" יחד עם חבריה וחיי הקיבוץ זכורים לדינה כחוויה מאוד חיובית. כבר ביום הראשון שבו הגיעה לקיבוץ, הייתה הופעה שרק מי שרכש כרטיס יכול להיכנס אליה. כל הילדים שקיבלו את פניה של דינה עשו את כל המאמצים בכדי שהיא תבוא איתם להופעה על אף שעדיין לא הכירו אותה. ומאז דינה השתלבה בחיי הקיבוץ.

את כיתה י"ב סיימה דינה כשברקע התרחשה מלחמת יום הכיפורים. דינה זוכרת שבמהלך המלחמה היא וחבריה נהגו לבקר את חבריהם החיילים, לעזור להם ולסייע בכל מה שאפשר. זיכרון זה מזכיר את התקופה של היום – "מלחמת חרבות ברזל", אשר במהלכה ניתן לראות שבמהירות רבה הוקמו הרבה מאוד ארגונים אזרחיים ומדיניים לטובת סיוע ועזרה למשפחות שפונו מבתיהם, לחיילים ולכוחות הביטחון, למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות.

הגיוס הצבאי של דינה הוקדם לנוכח תוצאות המלחמה והיא גוייסה לשירות במשרדי המילואים. את הטירונות עברה ב"מחווה אלון" והיא זוכרת שראתה שם את החיילים מתכוננים להלוויות חבריהם ומתאמנים למטחי הכבוד שעושים בטקסי הלוויות. לצערנו, זה דומה למה שמתרחש בימינו וחיילים רבים נופלים בקרבות ההגנה על מדינת ישראל. אנו רואים הלוויות של חללי צה"ל וכוחות הביטחון ושומעים את סיפורי הנופלים מחבריהם לקרב אשר עושים הכל בכדי להנציח אותם.

אחרי השירות הצבאי, איציק ז"ל ודינה החלו לעבוד בפנימייה שבה הכירו – פנימיית "הדסים". דינה עבדה שם כאם בית ואיציק כרכז שכבה. לאחר תקופה קצרה החליטו למסד את הקשר ולהתחתן בנישואים אזרחיים. השניים שמעו על הישוב "מסד" שבגליל התחתון והלכו לשם לבחון ולהתרשם. הם מאוד אהבו את הישוב, את חיי הקהילה ואת האינטימיות שבו (באותה תקופה זה היה ישוב קטן מאוד שמנה כ-30 משפחות) והחליטו להקים שם את ביתם ומשפחתם.

לדינה ואיציק נולדו חמישה ילדים. איציק נפטר מדום לב כשבנם הקטן היה בן 5 ודינה המשיכה בגידול הילדים לבדה ובמסירות נפש. דינה למדה אדריכלות אך כבר הייתה בת 40 ולא הצליחה להתפתח בתחום ולהתקבל למשרות שונות בשל הגיל. לכן החלה דינה לעבוד למחייתה בחנות תיירות במלון "גינוסר" ועבדה שם  כ-15 שנים עד פרוץ מגפת הקורונה. עם פרוץ המגפה, התיירות בארץ דעכה ועל כן כבר לא הייתה תעסוקה בחנות התיירות. שכן של דינה מהישוב "מסד", בעל מוסך למלגזות, חיפש פקידה זמנית. העבודה מצאה חן בעיני דינה והיא עובדת שם עד היום כפקידה.

הזוית האישית

מעיין הנכדה המתעדת:  היה לי מאוד כיף ומעניין. זאת הפעם הראשונה שסבתא ואני דיברנו על החיים האישיים שלה ועל הדרך שעברה בכדי להקים משפחה.