מאגר סיפורי מורשת

אתם יודעים מה זה אדריכלות?

הכרתם פעם אדריכל? מה אתם חושבים על הנושא? זה עניין אותכם מתישהו? אני מכירה מישהי שזה מעניין אותה. מעניין אותה עד כדי כך שהיא בחרה בזה כמקצוע שלה. המישהי הזאת היא סבתא שלי. אבל קודם כל בואו נחשוב: מה זה בכלל אדריכל? אדריכל זה אדם העוסק באדריכלות. כלומר, בתכנון מבנים אך גם מתמחה לעיתים בתכנון עירוני, אדריכלות נוף ועיצוב פנים.

אז עכשיו, אחרי שהבנו מה זה אדריכלות, בואו נחזור לסבתא שלי. רבקה בריטשטיין היא אישה בת 72, שלה שלוש אחיות: יפה, שלומית וחיה, ארבעה ילדים: אליק, ורד, טלי (אמא שלי) ויעקב ושבעה נכדים: אופק, רונה, רוני (אני), יובל, תום, לירי וגילי. היא נולדה בישראל בכפר סבא למיכאל ואסתר רק. היא מתכננת בתים ובניינים, אך יודעת לתכנן גם שכונות וערים. אני ראיינתי אותה והאמת היא שגיליתי עליה כמה דברים חדשים ומעניינים.

אז  בואו נתחיל מההתחלה. מה כל כך מעניין באדריכלות? למה היא רצתה להיות אדריכלית? מה הניע אותה ומשך אותה לזה? ומה ההבדל בין מה שתכננה לפני 30 שנה לבין מה שהיא מתכננת בישראל של היום? לסבתא היו כמה סיבות ללמוד אדריכלות והרי הן:

סיבה אחת היא שהיא אוהבת לראות דברים צומחים. תארו לעצמכם: לראות משהו צומח, מתפתח. שמכלום נהיה משהו. ובניין שנבנה זה דבר שאפשר לראות איך הוא צומח, מתפתח, גדל. כשהיא רואה את זה, היא ישר חושבת, "הנה, אני עשיתי את זה, היתה לי יד פה, השפעתי, יצרתי סביבת חיים טובה יותר למי שמשתמש". לעשות, ליצור, להשפיע. הכי טוב. היא עושה את זה בשביל להשפיע על אנשים ולתת, לעשות טוב בעולם או במילים שלה: "שהעולם אחרי יהיה טיפה יותר טוב ממה שהוא היה לפני". כך היא גם מרגישה שהיא מפתחת את איכות החיים במדינה. הבתים בשבילה הם יצירה. יצירה של סביבת חיים למשפחות בישראל. היא יוצרת סביבות שלאנשים יהיה נעים לחיות במקום שהם גרים. היא מתכננת את הבתים לפי מה שנוח. היא עושה את זה קודם כל נוח, ועל הדרך היא גם רוצה שזה יהיה יפה, כי ללא יפה אפשר להתרגל, אבל ללא נוח אי אפשר להתרגל. היא רוצה שקודם כל זה יהיה נוח למשתמשים.

בנוסף, היא גם נהנית מעבודתה. לא רק מההשפעה של העבודה, אלה גם מהעבודה עצמה. היא רואה בעיה, והיא נהנית שהיא מצליחה למצוא לה פתרון. היא אמרה: "אני נהנית לפתור בעיות". היא אוהבת את זה. והיא גם אוהבת ונהנית שאנשים אוהבים ונהנים מהפתרונות שלה.

סיבה נוספת היא אבא שלה, מיכאל רק. הוא עבד באתרי בנייה, וכאשר היתה נערה, נהגה ללכת אתו לכל אתרי הבנייה שעבד בהם. היא אהבה את זה כי "זה היה עם אבא" (סיבה מספיק טובה לדעתי) והיא רצתה מקצוע שיאפשר לה להמשיך להיות ולעבוד באתרי בנייה.

כשאתם לומדים משהו חדש או מנסים דבר חדש, אתם טובים על ההתחלה או משתפרים עם הזמן? אתם ישר מצליחים? אם זה בלימודים, אתם ישר מקבלים מאה או שאתם מקבלים פחות, ורק אחרי תרגול והשקעה מקבלים את המאה שלכם? וגם בדברים אחרים. נגיד חוגים, או סתם לומדים דבר חדש, אתם ישר מצליחים ו/או זוכרים אותו? או שרק אחרי קצת מאמץ, גם אם הוא קטן, אתם מצליחים? אם כן, אז ממש כל הכבוד לכם. אבל לרוב, זה לא בא בקלות. אז כך היה גם עם סבתא שלי. כשהיא למדה, היא הייתה צעירה מדי, ולא הבינה מה רוצים ממנה, מחייה. היה לה את זה בלב, אך היא לא ידעה כיצד להעביר את זה מהכוח אל הפועל, מהחלום למציאות. איך יוצרים משהו? באמת. היה לה קשה. כמו שלכל אחד יכול להיות. לקח לה המון זמן ללמוד את השפה, שפת האדריכלות. השפה הזאת היא לא כמו שפת דיבור. היא שונה. בתור סטודנטית היא הייתה די מנותקת. היו דברים של לימודים מדויקים, שהרבה יותר דיברו אליה כמו מתמטיקה, ומורפולוגיה. לפתור בעיות של בני אדם, זה שונה. היא התפתחה לשם. היא לא התחילה שם.

כשסבתא סיימה את הלימודים, היא החלה לחפש עבודה, אבל לא מיד מצאה. אף אחד לא רוצה לקחת מישהי שרק גמרה את הלימודים שלה. במיוחד שהיה לה תינוק בבית. אתם הייתם לוקחים אותה? מישהי חסרת ניסיון? גם אז אף אחד לא ממש רצה, אבל היה לה מזל. אח של אימא שלה – דוד שלה, היה המנהל הכללי של רשת בתי אבות "משען" – דיור מוגן. תפקידו היה לשכור אדריכלים שיתכננו את הבניינים של בתי האבות ולהביא ספקים. הוא היה במעמד מאוד גבוה, לכן כולם רצו בקרבתו והתחנפו אליו. אחד מהאדריכלים שלו באמת חיפש אדריכלית שתהיה לו לעוזרת, אז לסבתא שלי היה מזל, ודודה החליט שהיא תהיה העוזרת של האדריכל. האדריכל הזה לא כל כך אהב שכפו עליו אדריכלית מתחילה. אז מה הוא עשה? נתן לה רק עבודות שחורות. בדרך כלל, זוהי עבודה שגרתית שאין בה סיפוק. בכל עיסוק יש פעילויות המוגדרות כעבודה שחורה. סבתי מתארת עבודה שחורה כעבודה שבסופה נשאר שחור על הידיים. אז העבודה השחורה שהאדריכל ההוא נתן לה, היא לשרטט ברפידוגרף. רפידוגרף הוא שם גנרי לעט לשרטוט טכני ולשימוש גרפי. היא עבדה אצל אותו אדריכל כשישה חודשים, והוא שיחרר אותה לדרכה. שישה חודשים זו תקופה קצרה בשביל עבודה אחת. רק חצי שנה! אז למה? זה קרה מפני שהיא ביקשה העלאה במשכורת. הוא אמר לה שלא מגיע לה. היא ענתה לו שכולם במשק קיבלו העלאה במשכורת, ושהיא לא מבקשת את זה באופן מיוחד. איך אתם הייתם מרגישים אם כולם היו מקבלים העלאה במשכורת ורק אתם לא? זה לא היה לכם נעים. אז הוא הסכים. הוא נתן לה העלאה במשכורת, ופיטר אותה. הוא לא רצה לתת לה העלאה, אז היא לא מקבלת העלאה במשכורת, אם היא לא עובדת.

עכשיו שוב אין לה עבודה, והיא מתחילה לחפש עבודה חדשה. היא לא כל כך מצאה, אבל גם הפעם היה לה מזל. באותו זמן, אחותה, יפה, קנתה מגרש, ורצתה שמישהו יתכנן לה בית. היא נתנה בה אמון, שהיא תתכנן לה את הבית. זה היה הבית הראשון שסבתא שלי תכננה. הבית הראשון! לקח לה שנה שלמה כדי להגיע לבית כמו שיפה רצתה. שנה שלמה! כשאימא שלי היתה בת חודש, התחילו לבנות את הבית שלה. אמי היתה בת חודש, דודתי ורד היתה בת שנה וחמישה חודשים, ואליק, הדוד הכי גדול שלי, היה בן ארבע וקצת. לא ילדים מי יודע מה גדולים. היא הביאה את ילדיה להורים שלה, והלכה להשגיח על הבניה. הבית הזה נבנה גם על העבודה הפיזית שלה. באחד הימים קרה שהזמינו בטון, אבל הפועלים לא גמרו לסדר את הברזלים שמתחת לבטון. הקבלן לא רצה לשלם להם שעות נוספות, אז היא קראה לאביה ואחיה והם עמדו על הגג וסידרו את הברזל. אז הבית הזה נבנה גם על פי התכנון שלה וגם על עבודתה הפיזית. אחרי שהיא גמרה לתכנן את הבית של יפה, קיבלו אותה לעבודה במשרד אדריכלים ענק. אחד הגדולים בארץ. היו שם מאה חמישים עובדים, משרד של ארבע קומות.

זאת הייתה ישראל של פעם. ישראל של היום היא שונה. וסבתא שלי נאלצת להתאים את התכנון שלה להיום.

פעם סבתא שלי עיצבה בתים צמודי קרקע. היא יצרה מעין "כפר", בית דיור מוגן בגרסה של כפריים. הרעיון של הפרוייקט הזה הוא שגם למושבניקים זקנים מגיע לחיות ולהיות קשורים אל הקרקע, כמו שהם רגילים. לא לחיות בקופסאות אחת על השנייה. מגיע להם לחיות בבתים קטנים, לכל אחד שני חדרים, עם חצר קטנה, וגינה. שלא תהיה הרבה עבודה, אבל שתהיה עבודת אדמה, כמו שהם רגילים. הרי הם רגילים לעבוד ולעבד את האדמה. זה בטבע שלהם. אז גם אם הם לא יכולים מבחינה גופנית לעשות את זה עכשיו, שעדיין ישאר להם משהו מזה. שהם עדיין יוכלו לעשות את מה שהם רגילים ואוהבים לעשות: "עם הרעיון הזה ניגשתי לתחרות אדריכלים, זכיתי והדבר הזה נבנה. הרבה אנשים הגישו הצעה של בניית קומות, אחת על השנייה, עם מעלית ומדרגות. ואז יש חצר, שטח גדול משותף, שאפשר לעשות דשאים ופינות ישיבה והכל. אז אני אמרתי הפוך. אנחנו עושים את כל ה-8 דונם הזה, את ה-60 בתים, כולם קשורים לקרקע. כולם! לא צריך מעלית, לא צריך מדרגות. במקום שטחים משותפים יש את הפארק במגרש השכן, אז לא צריך גם פה". היא יצרה להם סביבת חיים.

אלא שכל זה היה לפני שלושים שנה, ועכשיו היא בונה בתוך העיר. היא עושה תוכנית בניין עיר של מתחם שלם. לקחת כמה בניינים שצפופים אחד על השני, שמרגיש גועל נפש, לרכז את כולם בשלושה מגדלים, להביא עוד אנשים כדי שכל העסק יהיה כדאי, שיקנו דירות. באמצע היא תייצר כיכר עירונית, שתהיה בה פעילות עירונית, פעילות של בתי קפה, לשבת בשמש, פעילות של ילדים משחקים, כל מה שעושים בכיכר עירונית. בגלל שזה מגדלים וזה בהרצליה, ומהדירות הגבוהות רואים את הים, היא עושה שלושה מגדלים שאף אחד מהם לא יסתיר לשני את הים. אלה שבצד מערב רואים את הים, אלה שבצד מזרח רואים את הערים. לכל אחד יש נוף, אין משהו שאין לו נוף. "למעלית אני עושה חזית שקופה". להגיע לקומה 40 במעלית שרואים את הנוף זה חייב להיות מגניב.

אז פעם היא הייתה בונה על הקרקע, ועכשיו במגדלים ענקיים. כי הצרכים השתנו. מפעם להיום. ולכן היא נאלצת לשנות את סגנון התכנון שלה, לפי זה.

אז מה אתם אומרים? מה אתם חושבים עכשיו על אדריכלות? דעתכם השתנתה? שלי כן. אחרי שחקרתי, הבנתי טוב יותר אדריכלות ולמה אנשים אוהבים את זה. עכשיו זה נשמע לי מעניין, בעוד שלפני ששמעתי את הסיפור לא ממש התעניינתי בזה. אני מקווה שנתתי גם לכם נקודת מבט חדשה על העניין.

הזוית האישית

רוני: החוויה שלי מהעבודה היא טובה. בלי קשר לעבודה, גם קודם לכן אהבתי להקשיב לסיפורים של סבתא שלי, בארוחות בשישי. העבודה נתנה לי עוד הזדמנות להכיר עוד סיפור מחייה של סבתי. בתהליך נהנתי בעיקר מהראיון, אך נהנתי גם מכתיבת הסיפור. רציתי להגיד לסבתי שנהנתי מאוד ללמוד ולהכיר עוד סיפור מחייה.

סבתא רבקה: אני רוצה לברך את היוזמה לפיתוח ההתעניינות של הדור הצעיר בחיים ובסיפורים של הדור הקודם. הפרויקט מחזק את תחושת ההמשכיות ואת הקשר של החיים של הדור הצעיר לשלשלת המשפחתיות.