מאגר סיפורי מורשת

תמר נולדה בעיר מרקש שבמרוקו בשנת 1945, להורים שלום וחביבה, אחת לפני האחרונה מבין עשרה אחים. אביה שלום עבד במסחר, היה מוכר דגים בסוף השבוע שקיבל מהערבים בסביבה לאחר שדגו אותם במהלך כל השבוע. אמה חביבה הייתה עקרת בית, טיפלה בכל עשרת ילדיה. הוריה היו מסורתיים.

את ילדותה במרוקו היא מתארת כחוויה חיובית מאוד. אחרי שעות הלימודים, הייתה הולכת עם חברותיה לטייל, ומספרת כי אהבה מאוד את החגים והשבתות. החגים היו מיוחדים עבורה במיוחד, יותר מהחגים בארץ. את פסח – היו מתחילים לחגוג כבר חודש לפני, בבוא האביב, והחגיגה הייתה משמחת מאוד, גם השבתות היו באווירה מיוחדת וחגיגית, 'אווירה של שבת' שייחודית למרוקו.

בילדותה למדה בבית ספר צרפתי בשם 'אליונס', וכיום דוברת מרוקאית, צרפתית ועברית.

תמר עלתה יחד עם חלק מאחיה והוריה לארץ בשנת 1957 כשהייתה בת 11. שלושת אחיה הגדולים עלו כבר זמן מה לפניהם, ושתי אחיותיה, שכבר היו בעלות משפחות, עלו אחרי כל המשפחה באיחור בשנת 1960. המשפחה עלתה לארץ כשהתחילה האינתיפאדה במרוקו, הערבים היו חוטפים נערות ומחתנים אותן עם ילדיהם. יום אחד באמצע הלילה, ארזה המשפחה מהר את החפצים החשובים ביותר עבורם ועלתה למשאית היישר לקזבלנקה. שם שיכנו את המשפחות לתקופה של חודשיים בערך, לפני המשך המסע לארץ. במהלך שהותם חגגו שם את חג השבועות. בתום החודשיים עברו במשאית לנמל קזבלנקה, שם שטו בספינה אל ג'יברלטר שבספרד, ושהו שם מעל חודש וחצי. בתום הזמן, עלו על אנייה לנמל חיפה, מסע שארך 8 ימים.

בחיפה חיכתה להם רשימת ישובים – כל משפחה נשלחה למקום אחר. אחיה שכבר גר בשדרות באותה תקופה, הביא אותם לשדרות. את ביתם הפרטי הספיק אביה למכור לחבריו הערבים שסחרו אתו. הוא סיפר להם שהוא עובר לגור בקזבלנקה, אך הם הבינו שהוא עולה עם משפחתו לפלשתינה – שראל.

שדרות אז הייתה בתחילת צמיחתה, אך עדיין מעברה. תמר ומשפחתה עלו והתיישבו בפחונים. אביה החל לעבוד בקרן הקיימת לישראל, ואמה נשארה לטפל בילדים ובבית.

תמר החלה ללמוד בבית ספר 'שיקמים', שהיה הראשון שנבנה בשדרות. בשעות הפנאי, שדרות לא יכלה להציע תחביבים, בילוי פנאי, לכן הצטרפה לתנועת הנוער העובד והלומד, ושם הייתה מבלה את זמנה עם חבריה.

שדרות הייתה שממה, בשלב מסוים בנו את הקולנוע, ואז החלה ללכת לשם עם חברותיה. מעבר לזה, היו הולכים כולם מבית הספר – לבית, ומהבית – לבית הספר.

חוויה אחת שזכורה לה מילדותה בשדרות, היא שכבר כשהייתה קטנה מאוד, בכל חופש הייתה הולכת עם חבריה לחפש עבודה. הם היו הולכים קילומטרים שלמים הלוך – חזור, ונהנו מהחברה שסיפקו אחד לשני. וכך עבדו בחקלאות, בדורות, במפלסים, אור הנר, ברור חיל ועוד.

לאחיה הגדול של תמר היה חבר טוב מאוד, תמר הייתה הולכת אל אחיה פעמים רבות. יום אחד ראה אותה אותו חבר, וביקש מאחיה שישדך לו אותה. וכך היה, אחיה הלך לאמה חביבה, ויחד חיתנו אותם כשהייתה בת 15. לבעלה קראו חנניה אדף ז"ל, ויחד – הם הביאו לעולם 11 ילדים. תמר לא רצתה להתחתן בגיל כל כך מוקדם, היא רצתה להישאר בבית הספר וללמוד, אך כך היה אז באותה תקופה. תמר גם היא כמו אמה, הפכה לעקרת בית וטיפלה במסירות בכל 11 ילדיה.

כששאלנו את תמר על המצב הבטחוני, ועל החיים בשדרות, ענתה לנו שהיא אינה מפחדת כלל. השנים הראשונות עם הקסאמים לא היו פשוטות, אך היא לרגע לא חשבה לעזוב, והיא לא מפחדת מההסלמות.

הזוית האישית

מוריה ונועה: נהנינו לשמוע את סיפורה המרתק של תמר, וכך גם היא נהנתה לשתף אותנו בסיפורה.