מאגר סיפורי מורשת

סבא משה אזולאי נולד ב – 1940 בעיר מרקש שבמרוקו.

סבי הוא בן למשפחה מרובת ילדים, והוא הרביעי מתוך עשרה. אביו פרנס את המשפחה מעבודות נגרות, אמו טיפלה בכל הילדים והם חיו בכבוד. חלק מאחיו עברו לעיר קזבלנקה, כדי להתקדם אך חזרו למרקש. כשהיה קטן למד בבית הכנסת, ולאחר מכן כשעלה לכיתה א' למד בבית הספר הצרפתי בשם "אליאנס". הילדים למדו משעה שמונה בבוקר, עד ארבע אחר הצהריים, ואחר כך שוב המשיכו ללמוד בבית הכנסת.

סבא: "החיים במרוקו היו חיים טובים. שיחקנו כילדים בהמון משחקים, שאז היו פופולריים כמו תופסת, כדור רגל עם סמרטוטים במקום כדור." סבי נהנה מילדותו במרוקו, והיה מוקף בחברים ובמשפחה.

"בגיל שלוש עשרה, האווירה במרוקו הייתה שהיהודים צריכים לעשות עלייה לישראל, והייתה שאיפה לעלות ולראות מה זו ארץ ישראל. כשהייתי ילד קטן, היינו שומעים את צרוף המילים "ארץ ישראל' והיינו מתרגשים, רצינו להגיע לארץ ישראל ולראות מה זה. זו הייתה ציונות שלא למדתי אותה, ואף אחד לא לימד אותי מה זה ציונות ומה זה ארץ ישראל. אבל ינקנו את זה מגיל צעיר, והאהבה הזו לארץ נדבקה בנו, במיוחד בי." סבא משה אהב מאוד את ארץ ישראל. הוריו ספרו לו על הכוונה לעלות לארץ, כשהגיע לגיל שלוש עשרה. הוא שמח והתרגש מאוד.

העלייה לארץ ישראל

"בשנות החמישים, כל בני המשפחה התאספו, ארזו חפצים ועברו לקזבלנקה. שם ישבו במשך שלושה חודשים במחנה גדול, וחיכו לתורם לעלות לארץ. כשתורם הגיע, העלו אותם על אונייה איטלקית, שהייתה אונייה להובלת בהמות. הושיבו אותם בבטן האנייה, ומים ורוחות נכנסו מהחלונות. הם הרגישו כל תזוזה של האנייה, והיום בדיעבד סבא מספר כי חטף מחלת ים. בסוף המסע באונייה זו הם הגיעו לצרפת, למחנה גדול ליד העיר מרסיי. שם הם שהו במשך כמה חודשים, והתכוננו לקראת העלייה לארץ. בתום התקופה הגיעה למחנה אונייה ישראלית, לא גדולה, אך הייתה אוניית נוסעים. האנייה נקראה נגבה".

ההפלגה נערכה במשך שלושה, ארבעה ימים, וסבא מספר כי זו הייתה חוויה אחרת, מהאנייה הראשונה שהפליגו בה. היה מסודר ונעים לשהייה, האוכל הוגש בחדר אוכל באונייה, והוא נהנה מההפלגה. הם הגיעו לארץ, לנמל חיפה. כשהגיעו ריססו אותם עם אבקה בשם DDT כמו שעשו לכל העולים לארץ, והעלו אותם על משאית, שלקחה אותם בנסיעה שנמשכה חמש שעות לקריית שמונה.

הנסיעה הייתה קשה וארוכה, הדרכים לא היו מסודרות כמו שהן היום. זו הייתה תקופה לפני האביב והיה גשום. הם הגיעו לקריית שמונה בערב, "עמדנו באמצע שום מקום, רחבה גדולה. אתה מסתכל ימינה ושמאלה, ואתה לא רואה שום דבר, לא היה כלום. הכל היה חשוך וגשום, אתה לא יודע מה הולך לקרות". אחרי זמן מה הגיע בחור גבוה עם צרור מפתחות, עגלה וסוס. הבחור הסיע אותם ל"מעברת חלסה".

המעברה הייתה באזור קריית שמונה, וסבא  היה בערך בן ארבע עשרה, כשהגיע למעברה. "המעברה הייתה כמו שדה תעופה, ביום הכל היה בוהק." המגורים במעברה היו צריפים מפח, ובלילה הראשון שלהם בצריפים, ירד גשם, כך שכל הלילה הם שמעו את הטיפות מתדפקות על הפח. בכל צריף היו ארבע מיטות ברזל, עליהן ארבעה מזרונים מליפה, ושמיכה שחורה לכל אחד. היה שולחן קטן מעץ, עליו היו קופסאות שימורים של אפונה, כיכר או שניים של לחם וחמישים לירות. משפחתו של סבא קיבלה שני צריפי פח, בה הם שהו במשך חצי שנה, אביו של משה היה נגר, ואמו טיפלה בילדים. היו במעברה, פרסים, תימנים, רומנים, פולנים, עיראקים אך בעיקר שהו שם יוצאי מרוקו. האווירה במעברה הייתה משפחתית ונחמדה כולם הכירו אחד את השני. מוסדות ציבוריים במעברה היו: קולנוע, הסתדרות, מרפאה, ובית הספר היחידי בית ספר "מצודות". כל אחד מהאנשים במעברה עסק במקצוע אחר.

במשך כמה חודשים סבא משה הסתובב במעברה ללא תעסוקה, כי לא הכניסו אותו לשום מסגרת. היו עוד כמה ילדים במצב דומה, עד שהגיעו פקידים מהסוכנות של עלית הנוער. הם דיברו עם כל ילד בגיל של סבא, לגבי מה רצונו לעשות בין אם זה ללמוד, או ללכת לקיבוץ. סבי בחר ללכת לקיבוץ, משום שהיה סקרן לדעת מהי צורת ההתיישבות הזאת. בתקופה שארכה כמה שבועות בודדים, לפני המעבר לקיבוץ הוא עבד באגם החולה, בתקופת ייבוש האגם.  העבודה שלו הייתה לחפור תעלות באדמה. היום הוא  מבין כי זו הייתה עבודה מסוכנת, הם לא נזהרו והתעלה הייתה עמוקה, והם יכלו להיקבר בתוך התעלה, אם בטעות מישהו היה שופך את האדמה בחזרה פנימה.

סבא נסע באוטובוס לשער עליה בחיפה, שם היה מקום ריכוז  של כל הילדים, שרצו ללכת לקיבוצים. משם מיינו אותם ושלחו אותם לקיבוצים. את משה שלחו לקיבוץ כנרת בעמק הירדן.

סבא משה עומד בצד שמאל,  עם חבר בקיבוץ כינרת בשנות השישים.

כשהתגייס לצבא, סבא משה שירת בצנחנים.

לאחר הצבא השתתף בעזרה להקמת המושב רמות נפתלי, וחזר לקריית שמונה, שם הכיר את סבתא, התחתן ונולדו לו אחד עשר  ילדים. שלוש בנות ושמונה בנים. סבא עבד בחקלאות באזור הצפון. רוב ילדיו גרים בקריית שמונה, בת אחת באביבים (אמא של אוריין) בת אחת בראש העין, ובת אחת בכפר בלום.

לסבא משה מעל עשרים נכדים ויש לו גם נינה.

הזווית האישית

אוריין מלכה: היה לי נחמד מאד לעבוד על הסיפור של סבא. הסיפור שלו מאד מעניין, ואהבתי לשמוע ולהיחשף לחייו של סבא במרוקו,  ומה שעבר עליו עם הגיעו לארץ.

משה אזולאי: שמחתי לשתף את הסיפור עם נכדתי אוריין, שעזרה לי להיזכר בשנים רחוקות בעברי.