מאגר סיפורי מורשת

אמיליין, סבתא שלי, מספרת על חייה, מילדותה במרוקו ועד שהפכה לסבתא שלי.

אני אמיילין וייזמן הסבתא של נכדי ירדן ואני משתתפת עמו בתכנית הקשר הרב דורי

עם נכדי ירדן במסעדה

הסיפור שלי מתחיל במרוקו, היכן שנולדתי בשנת 1941, במשפחה שלי 12 ילדים. במשך הזמן, לאימא שלי נפטרו 6 מהילדים שלה, כל אחד מסיבה אחרת. האח הצעיר שלי נפטר כשהיה בן 19, אחרי שעבר תאונת דרכים, אימא שלי אפילו רצתה להתאבד מרוב צער. המשפחה והשכנים שלה תמכו בה וממש הכריחו אותה להמשיך את החיים בשביל ששת הילדים שלה. היה לה קשה אבל עם הזמן, המצב שלה השתפר.

המעבר ממרוקו לצרפת 

עזבנו את מרוקו לצרפת בשנת 1956, כשאיפשרו לכל מי שרצה לעזוב את מרוקו לעזוב.

עברנו לצרפת בשנת 1956 והכיבוש הצרפתי יצא ממרוקו, כי הצרפתיים שלטו במרוקו עד שהצרפתיים התקפלו ואמרו מי שצרפתי יכול לעלות לצרפת, אז אבא שלי אמר  שזה הזמן להתקפל ולעזוב. מכרנו מה  שהצלחנו למכור, לקחנו את המזוודות ועברנו  לצרפת. היינו בצרפת משנת 1956 עד 1969. גרנו במרסי. בהמשך שניים מהאחים שלי עלו לארץ, אחד מהם, ליאון, עלה לפני מלחמת ששת הימים, הוא השתתף במלחמה כשהיה חייל בגולני. הוא ממש הוא ניצל, כי הרבה בחורים מהיחידה שלו נפלו בקרבו. הוא גר בקיבוץ רמת יוחנן. אחרי המלחמה, כשראינו שאחי ניצל במלחמת ששת הימים, ההורים אמרו: "זהו אנחנו חייבים לעלות לארץ!

העלייה לישראל

שוב מכרנו את כל הרכוש שלנו ונפרדנו מהעיר מרסי שבצרפת, שם גרנו עד שנת 1969. השנה בה עלינו לישראל. כמו שסיפרתי הסיבה העיקרית הייתה הרצון של הורי לראות את אחי ליאון, שהתנדב לקיבוץ, התגייס לגולני ונלחם במלחמת ששת הימים. כך שמייד אחרי המלחמה, ההורים החליטו גם הם לעלות ארצה.

את בעלי אלי הכרתי באונייה שהביאה אותנו לישראל בשנת 1969. אחרי שלושה חודשים בלבד התחתנו, ועברנו לגור בפתח תקווה. במשך הרבה שנים, היה לי קשה להביא ילדים. אחרי שמונה שנים, ילדתי את משה, זה הבן היחיד שלי – אבא של ירדן נכדתי ואחותה ואלה.

רציתי מאוד עוד ילדים, אבל הרופאים אסרו עליי כי אמרו שזה מסכן אותי. המצב אז, לא היה כמו היום עם רפואה מתקדמת. אמרו לי שאם אני אלד עוד ילד, יכול להיות שלא אשאר בחיים והחלטנו להישאר עם משה – האור של החיים שלנו. משה, בני, הוא השמחה הגדולה של החיים שלי והמשפחה שלי עם אשתו והנכדים שלי. הם הדבר הכי חשוב לי בחיים!! לפני שש שנים איבדתי את בעלי אלי, ומאז כל מה שיש מעבר לאחים שלי, זה המשפחה של ירדן שלי.

כיצד פגשתי את בעלי?

אני רוצה להרחיב ולספר  את הסיפור  על הנישואים שלי: בשנת 1969, כאמור, עליתי לארץ באונייה שקראו לה נילי. הפלגנו חמישה ימים כדי להגיע לארץ ישראל. שם, על האונייה הכרתי את בעלי את אלי, הוא עבד על אונייה זו. אחרי שלושה חודשים התחתנו, כשאני  הייתי בת 27 ואלי  היה בן 26.

כמעט 40 שנים לאחר מכן, אלי חלה מאוד במחלת הסרטן בריאות, אחרי שעישן במשך שנים רבות. טיפלנו בו בבית החולים תל השומר, הוא הבריא וחזר לעשן. לצערי, הוא חלה שוב בסרטן, שוב בריאות. המצב שלו החמיר והוא נפטר ביום הולדתי. משה, בני ואני עצובים מאוד. הגיעה אלינו מתנה – הנכדה השנייה שלי אלה, אחות של ירדן והיא הביאה לנו שמחה גדולה לחיים.

הקריירה המקצועית שלי

בשנת 1974, בעלי אלי ואני החלטנו לפתוח מסעדה ושמה גונדולה. המסעדה הייתה ממוקמת בתל אביב, ברחוב פינסקר 57. זו הייתה מסעדה שהגישה אוכל צרפתי ואיטלקי, והמנה האהובה על האנשים שאכלו בה הייתה שזיף ממולא במלא הפתעות ודברים טעימים כמו ירקות, פירות יבשים ועוד.

 במטבח המסעדה שלי – גונדולה

הרבה אנשים אהבו גם את מנות הסטייקים ברוטב חרדל או גבינת רוקפור. כשהמסעדה נהפכה לאחת המסעדות הטובות בארץ, באו אפילו פוליטיקאים ושרי ממשלה כמו שמעון פרס, משה דיין, ועוד. לבעלי ולי היה גם מנהג קבוע, בכל חודש אוגוסט לסגור את המסעדה ולטוס לחו"ל לחודש עם הבן שלנו.

הסבתא השפית מכינה מעדנים במסעדת גונדולה

סיפור קטן ומצחיק שקרה לי במהלך העבודה במטבח שמתאר קצת את העבודה שלי כשפית: באחד הערבים, המלצר הראשי בא לקחת את אחת המנות ללקוח. ברגע האחרון עצרתי אותו ואמרתי לו שחסר מלח. הוא לא האמין לי, אז אמרתי לו שיטעם מהמחבת. הוא טעם והיה בהלם – באמת היה חסר מלח. הוא שאל אותי איך ידעתי, ועניתי לו – סוד של שפים ומאז הוא האמין לי כל הזמן.

המסעדה שלנו

הקריירה שלי כשפית במטבח נמשכה עד 2002 כשסגרנו את המסעדה.

זה הסיפור שלי, תודה רבה על ההקשבה

  קישור לסרטון סיפורה של הסבתא השפית, אמיליין

הזוית האישית

הסבתא אמילין מספרת: ההשתתפות היתה מאוד חשובה עבורי, לראות את ירדן ולספר לו את כל מה שקרה למשפחה, הזמן שהייתי עם ירדן מאוד קירב אותנו והיה לנו כיף. תודה לכולם על התוכנית החשובה שלכם.

הנכד ירדן מספר: הי, אני ירדן וייזמן ואני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, אני חושב שלקבל הזדמנות להיות בתוכנית כזאת מדהימה וטובה היא הזדמנות יוצאת דופן במיוחד שאתה פוגש את סבתא שלך כחלק מהתוכנית ועושה איתה דברים בתוכנית זה בכלל יותר טוב ואולי יש ילדים שיגידו שהתוכנית הזאת משעממת ממש, אבל אני חושב שזו תוכנית יותר ממדהימה וליראות את סבתא ככה שמו שהיא נהנתה ולחזק את הקשר שלך איתה זה פשוט מדהים.