מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרקש אשר במרוקו ב-rue de la bahia 54.למדתי בבית ספר-goldnberg alarseteimache.

הייתי בצופים של מרוקו וגם הייתי פעילה בסוכנות וסייעתי לעליית יהודים לארץ ישראל.

היינו באים לבתי האנשים במרוקו ושואלים אם הם רוצים לעלות לארץ ישראל ואם כן היינו רושמים אותם ואז שולחים לסוכנות. אחרי כל הדברים שהיה צריך לסדר, הסוכנות הייתה מגיעה אליהם לקראת העלייה לארץ והם מאוד התרגשו. מאוד נהניתי מזה למרות הקשיים. בשלב הזה התחילה לבעור בי אש שגם אני רוצה לעלות לארץ ישראל. אבי התנגד לזה למרות שמאוד אהב את ארץ ישראל. זמן החלטתו של אבי היה ארוך מאוד והופתעתי מאוד כיוון שתוך יומיים שינה את דעתו והחליט לעלות לארץ ישראל…

עליתי לארץ בשנת 1963 ממרוקו. נערה בת 15.עליתי לארץ כיוון שבערה בי גאווה ואהבה לארץ ישראל.

עליתי עם משפחתי – תשעה ילדים שמתוכם אני הבכורה (אני,לוי, סוניה ז"ל, אניטה ז"ל, יזאק,ציון, ויוויאן, עמי ורפי).לאחר יומיים הגעתי לאולפן בקיבוץ יגור. אך לא התחברתי לקיבוץ זה בגלל המרחק. הייתי חדשה בארץ ולא יכולתי גם להתמודד עם הקושי של השפה והניתוק עם המשפחה.

עברתי לקיבוץ נען ליד רחובות, שם הייתי חמישה חודשים. בזמן זה הורי עברו לגור במעברה ב' אשר נמצאת ברמלה אצל סבתי. הייתי מגיעה לחופש בימי שישי ושבת. כאשר היינו עולים לישון היו מתחילים השועלים ליילל ואף לצעוק. זה היה מחזה קשה מאוד מכיון שאחיי היו קטנים וכולנו פחדנו מאוד. 

בקיבוץ החיים התנהלו בצורה שונה חצי יום היינו לומדים עברית וחצי יום היינו עובדים באחד מן הפעמים יצאנו לקטוף בשדה קישואים בזמן הקטיף אני הרגשתי משהו שזז לי בין הידיים הסתכלתי אל ידיי וראיתי פשוט נחש חי זה היה פחד עצום התחלתי לצעוק ולרוץ. זאת הייתה חוויה לא קלה היא הסתיימה בכך שהייתי אמורה להיות 4 ימים במרפאה וכמובן טראומה שנמשכת עד היום.

לאחר מכן התחלתי ללמוד טכנאות טלפון ועבדתי בבנייה של המרכזייה הראשונה שנבנתה במקווה ישראל בשנת 1964- זוהי מרכזייה בינלאומית שפועלת עד היום. הכרתי את סמי, בעלי, בגיל 17 בעזרת אחותו אשר הייתה חברתי הטובה ביותר.

 

אני ומשפחתי

מישל מאיר ז"ל היה ילד מדהים שתמיד רק הייתי אומרת "איה" או דבר אחר, ישר היה מתייצב במקום ללא היסוס אפילו אם היה בעבודה או בכל מקום אחר. הוא עבד בחברה עצמאית ששמה "בן-עמית" על שם ילדיו או בעצם נכדי (בן-22 לומד באוניברסיטה משפטים, עמית-19 חייל משרת בחיל הרפואה.) בני איציק שיחיה, גם הוא ילד מקסים. למרות המרחק בינינו אנו מדברים בסקייפ במשך כל יום. הוא גר בקנדה עם אשתו (ניקול) וארבעת ילדיו. הוא בעל רשת גדולה של בגדים (אדם-24 שעובד עם אביו, טל-21 לומד באוניברסיטה מנהל עסקים ועובד בסוכנות הרכב של מרצדס, נח-18 סיים בגרויות וכרגע הוא לומד מכינה ושרה-17 חוזרת בתשובה תלמידת תיכון.) רחל, בתי השלישית, ילדה מקסימה שעוזרת לי בכל מה שאני צריכה. היא גרה באשדוד עם בעלה (לוי) ושני ילדיה. היא עובדת בעיתון "גלובס" יותר מ-22 שנים כאשת מכירות עסקיים (עילאי-17 תלמיד בתיכון ונועה-תלמידת בית ספר יסודי אשר נמצאת איתי כרגע בפרויקט,ילדה מקסימה שאני אוהבת אותה במיוחד, עם נתינה גדולה ואהבה שאין סוף.) גיא, הקטן בניהם גר גם הוא בקנדה עם אשתו (ג'ניפר) אב לשתי בנות מקסימות (מיכאלה-7 תלמידת כיתה ב', איילה שמחה-3.5 בגן. שתיהן לומדות בבית ספר וגנים דתיים.)

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים היינו עולים חדשים ולא ידענו מה זה בעצם מלחמה.

לקחו את בעלי להילחם במלחמה. קודם הוא נלחם בירושלים ואז ביריחו ולאחר מכן העלו אותו לרמת הגולן.

כל זה קרה כאשר אני הייתי בבית עם תינוק בן 4 חודשים. בדרך לרמת הגולן קרתה להם תאונה – הנגמ"ש שלהם התהפך וכולם מתו חוץ מבעלי…שנפצע ברגליים. לפני שכל האירוע קרה, הם נכנסו לחנויות של ערבים ולקחו אוכל לא כשר. בעלי הסתכל אך לא אמר כלום, בתוך תוכו חשב ואמר שזה לא בסדר מה שהם עושים…פה הוא הבין כמה גדולה קדושתו של השם…בכל זאת הצבא אמר לו להמשיך להילחם ברמת הגולן. במהלך שהותו ברמת הגולן נכנס אלינו עובד עירייה עם מדים חדשים שחילקו להם באותה תקופה. איך שפתחתי את הדלת נפלתי והתעלפתי. חשבתי שחס וחלילה קרה הדבר הגרוע ביותר. החופשה הראשונה שלו לאחר שנלחם הייתה לאחר חצי שנה כשבנו שהיה אז בן 4 חודשים היה כבר בן 10 חודשים. זה היה אחד המחזות היפים ביותר שראיתי. היה לו חופשה כמה ימים ובימים אלו היה מספר ומתרגש מכל המקומות הקדושים שנכבשו. הוא לקח אותי למערת המכפלה, ולקבר רחל אמנו. בעלי חזר למילואים לעוד 3 חודשים ועשה את מילואיו באיטירן.