מאגר סיפורי מורשת

יהודה לוי, נולד במרוקו בשנת 1955, בעיר בשם קזבלנקה, שהיא העיר השניה הכי גדולה במרוקו.

הוא נולד להוריו לוי ושוליקה, והוא אח בכור לאחיו: הוא אח בכור לאחיו: חנה, פרחיה, שמעון וניסים.

בגיל שבע עבר עם משפחתו לגור בכפר, ליד העיר מרקש. בגיל שש התחיל את סיפור העלייה שלו לישראל ובגיל שמונה, הגיע ביחד עם הוריו ושלושת אחיו לישראל.

סיפור העלייה

במוצאי שבת אחת, הגיעו אל ביתם של משפחת לוי, אנשים מהסוכנות היהודית, ואמרו להם וליהודים נוספים, להגיע ולהתרכז כולם  ברחבה של בית ספר בכפר שלהם, שהיה ליד מרקש. באמצע הלילה הגיעו אוטובוסים, והם עלו עם המזוודות שלהם (רק מה שיכלו לקחת, הרוב נשאר מאחור) ומשם נסעו לעיר הבירה של מרוקו – רבט.

שם הם עלו על אוניה שלקחה אותם לאיטליה. בדרך האוניה עלתה על שרטון ונאלצו להעביר אותם לאוניה אחרת. לבסוף הגיעו למלון באיטליה, שבו נשארו במשך שלושה חודשים. מהמלון היה אסור היה להם לצאת לרחוב, כי זה היה מבצע סודי ולא רצו שידעו על העלייה לארץ. לאחר שלושה חודשים, עלו על אונייה נוספת, שלקחה אותם לחיפה. הם הגיעו לחיפה, ושם פיזרו אותם בכל הארץ, קריית שמונה, אילת, קדימה, אשדוד, בית שמש ועוד. ואפילו הפרידו אותם מבני המשפחה שלהם ולא אמרו לאן כל אחד הולך.

את משפחתו של סבא שלי, לקחו למעברה בקדימה (ליד נתניה) והכניסו אותם לדירה קטנה. אבא שלו ביקש מהם להתרכז רק בסלון, כי חשב שבחדרים האחרים יכניסו עוד משפחות. באחד מהארונות בדירה השאירו להם לחם, ביצים, סכו"ם, סירים ועוד. בדירה הייתה פתיליה אחת שעבדה על נפט ,שעליה הם בישלו, וגם חיממו מים בתוך גיגית ממתכת, כדי להתקלח ולכבס בגדים. היתה פתיליה נוספת שנקראת לוקס, ששימשה לתאורה בלילה. בדירה לא היה חשמל. היה רק מקרר שבתוכו שמו בלוק קרח, שהספיק ליומיים. באותו בוקר בו הם התמקמו בדירה, הגיעו אנשים מהסוכנות, שהסבירו להם איפה קונים קרח. הקרח היה מגיע עם סוס ועגלה, שאותו מכרו ברחוב. אבא של סבא, שאל אם הם יכולים להשתמש בכל המוצרים שיש בארון, וגם בשאר החדרים בדירה. אנשי הסוכנות הסבירו לו שהאוכל שלהם כולל את כל הדירה וכל החדרים. הם הסבירו גם איפה קופת חולים, המועצה, בית הספר וכ"ו. במעברה, לא היה כביש מסודר, לא היו מדרכות, לא תאורה בחוץ, היו רק מים בברזים. אבל הם הרגישו שם טוב, כי במרוקו הבית שלהם היה קטן מאוד, ועוד הם שמחו, שהם אינם צריכים כבר להצטופף בדירה קטנה.

אנשי הסוכנות לקחו אותם להירשם בבית ספר, שהיה מאוד רחוק מהבית. בכל יום קיבלו לירה אחת (שהספיקה לחודש שלם) כדי לנסוע באוטובוס לבית ספר. סבא היה לוקח את הלירה ושומר אותה, והולך לבית הספר ברגל. לימים, מצא אופניים ששימשו אותו, והוא המשיך לחסוך את הלירות שקיבל.

סבא יהודה, שהוא כאמור האח הבכור מבין ארבעה ילדים, למד בבית ספר בקדימה. מגיל צעיר מאוד עזר בפרנסת הבית, והיה אוסף ביצים בלולים, וגם עזר בגידול אחיו הקטנים. הוא לקח אותם לבית הספר, שמר עליהם, ובישל להם אוכל, בזמן שהוריו היו עסוקים בעבודה מחוץ לבית, עד שעות מאוחרות.

תמונה משפחתית של סבא יהודה 

סבא עומד מימין, לידו אביו לוי ואימו שוליקה. מלפנים עומדים שלושת האחים: חנה, פרחיה וניסים

השירות הצבאי

סבא שירת בצבא בנח"ל מוצנח, והגיע לקיבוץ מעלה גלבוע, במסגרת הצבא. הוא החליט להישאר ולעזור בהקמת הקיבוץ. סבא עבד בפרדס אשכוליות כמנהל עבודה. יום אחד הגיעה מתנדבת חדשה מארצות הברית, שלא היו לה נעליים מתאימות לעבודה. הוא היה צריך להדריך אותה, ולהסביר לה איך עובדים בפרדס. זאת הייתה סבתא אלן. כך הם הכירו, ולאחר מספר חודשים התארסו והתחתנו, ועד היום הם חיים בקיבוץ מעלה גלבוע.

מקצוע ועיסוק

סבא למד נגרות ושרטוט בניין במכללת רופין. בקיבוץ עבד בהרבה תחומים: נגרות, גינון, אחראי תחזוקה ונוי, אחראי בנייה. כיום, לאחר שיצא לפנסיה לפני מספר חודשים, הוא עצמאי ועובד עפ"י צורך בשיפוצים, תיקונים ותחזוקת מבנים.

תחביביו של סבא

סבא מאוד אוהב לעבוד בגינה, הוא משקיע בזה שעות רבות. הוא הקים "פינת זולה" יפה ונעימה ליד הבית שלו, עם ספסל והרבה צל, הרבה פרחים וצמחים מיוחדים, ויש גם אוסף של חפצים ופסלים מעניינים, שהוא מוצא ומוסיף בכל פעם. הוא שותל פרחים בכל מיני כלים ישנים, ואנחנו הנכדים אוהבים להיות שם ולשחק בשבתות.

הזווית האישית

סבא יהודה: אני מאוד גאה בילדים שלי, שהקימו משפחות וכולם עצמאיים עובדים ומלומדים. לדעתי, לחנך לעצמאות, זה דבר מאוד מאוד חשוב, כדי להצליח בחיים ולהתקדם, וכדי שלא יחסר דבר. אבל לפני הכל, הכי הכי חשובה הבריאות.

ראם: המפגשים שלי עם סבא היו מאוד כיפיים, שמחתי לשמוע את הסיפורים שלו מהעבר, והרבה דברים התחדשו לי.