מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו למשפחה אמידה, בעלת עסק לייבוא ומכירת רהיטים של הנגרייה. בתקופה ההיא בפס היו המון ארגונים ציוניים. היו שם מדריכים מישראל שאתם עשינו פעילויות ציוניות כמו לשיר שירים ארץ ישראליים ולרקוד ריקודי עם. הארגונים גם ניסו לשכנע הרבה צעירים, ואני ביניהם, לעלות לארץ ישראל.

 

למרות שבמרוקו מצבנו הכלכלי היה טוב במיוחד, כבר מגיל 13 נלחמתי עם הורי יום ולילה לעלות לארץ עם הארגונים האחרים. מאוד רציתי להיות בישראל. הורי לא רצו שאסע לבד ודחו את בקשתי מחודש לחודש מכל מיני סיבות, לדוגמה, שאחי התחתן.

 

בשנת 1954 באו סוכנים מהסוכנות סרקו (חברת נדל"ן גדולה שהיתה בארץ ישראל באותה התקופה) ושכנעו קבוצה גדולה בעיר לקנות זכות של יחידה במושב חקלאי. הם הצליחו לאסוף 80-90 משפחות שקנו את אותה הזכות, והתוכנית יצאה לפועל. הם שילמו מכספם עבור הזכות ליחידה. כעבור שנתיים היחידה שלי הייתה מוכנה.

 

אחרי חתונתו של אחי הורי השתכנעו סוף סוף והסכימו לשלוח אותי לגור באותה יחידה במושב החקלאי. באותה היחידה נפגשתי עם המון חברים בני גילי מפס, והמשכנו בחיים מאוד טובים שמבוססים על אהבת הארץ. במושב הזה עבדנו בדבר שאנחנו הכי לא מבינים בו, החקלאות. אבל למרות זאת הסתדרנו טוב.

בהמשך אותה שנה שאר משפחתי עלתה לישראל והיתה איתי במושב, בבית שהם קנו. אבי ז"ל היה בעל אמצעים גם בישראל, וקיבלנו את האפשרות להמשיך את עסקי הנגרייה גם בישראל, על אף שזה היה קשה מאוד ב- 1956 לבנות מפעל תעשייתי במושב. אבי ז"ל הביא מכונות נגרות מחו"ל והתחלנו בעבודה. אבל הנגרייה לא הצליחה כל כך. אבי לא הסתדר במקצוע הישראלי, על אף שבמרוקו היה מאוד מקצועי.

 

בשנת 1957 התגייסתי לצבא ההגנה לישראל, והנגרייה נסגרה. שירתי בצבא כשנתיים וחצי, ואז השתחררתי ופתחנו מחדש את הנגרייה, ומאז הייתה לנו הצלחה שם – בזכותי. למדנו את השיטות של הנגרות הישראלית והסתדרנו.

 

בשנת 1965 נסעתי לתל אביב לבלות מדי פעם, ושם הכרתי את אשתי לעתיד. באותה שנה התחתנו, עת הייתי בן 26. הורי הלכו בעקבות אחי לגור באשדוד. אחי ז"ל בנה שוב את העסק שהיה לנו בפס, של ייבוא ומכירת רהיטים. הוא הביא את כל המשפחה לאשדוד, לעבוד ביחד, והעסק הצליח. עד היום העסק של אחי קיים, חברת הרהיטים "מוביליה".

 

בילדותי, כבר מגיל 10 הייתי בתנועת צופים יהודית. בדרך כלל היינו יוצאים בכל יום ראשון לטיול בטבע. נחלים, שדות ונהרות, שם טיילנו. היו לנו גם מפגשים בכל שבוע ובכל ערב, עם ילדים בני גילנו מתנועות ציוניות אחרות כמו: תנועת הבונים, תנועת המזרחי ועוד. היו לנו מועדונים בהם שרנו שירי מולדת ישראליים ולמדנו ריקודי עם ישראליים ונהנינו מאוד.

 

בחג הפסח, שנת 1955, קיבלנו משימה בשביל לעבור דרגה בצופים. המשימה הייתה ללכת 3 ימים, לחצות שדות שלמים עם מפות בלבד. עברנו ביום הראשון 30 קילומטר והגענו ברגל לנקודה שציינו לנו. היא הייתה בערך 6 מטר מהכביש ושם הקמנו אוהל והכנו אוכל שכמובן היה כשר לפסח. לנו לא רחוק מהכביש, ולא חששנו אפילו קצת. היינו שם כל הלילה עד בוקר היום השני. ביום השני חצינו רק שדות עשבים ושדות חיטה במשך שעות. נקודה הציון הבאה שלנו הייתה בחווה מאוד יפה ומיוחדת, שם היה מפגש של כל צופי מרוקו. בילינו עם כולם בכינוס הארצי. את הלילה השני בילינו באזור ההוא. למחרת בבוקר התארגנו וראינו שארגנו לכל אחד זוג אופניים. ואמרו לנו שאנחנו צריכים להגיע חזרה הביתה. המרחק מהבית לחווה היה 60 קילומטרים. הגענו הביתה והחזרנו את האופניים. כעבור זמן מה התקיים כנס אזורי של תנועות הצופים הציוניות, ושם פסלו לנו את כל מה שעשינו במשך שלושת הימים המפרכים, ומאוד כעסנו על כך שלא העבירו אותנו לדרגה הבאה.