מאגר סיפורי מורשת

על יעקב וחנה רביבו ז"ל, מספר לנו בנם מיכאל רביבו.

נולדו במרוקו, חנה נולדה בשנת 1930, ויעקב נולד בשנת 1915. יעקב נולד בעיר בני סביח, לאחר זמן מה הגיע לאמזרו, שם התחתן עם אמא חנה, שגדלה אצל סבא שלמה.

חנה התייתמה וגדלה אצל סבא שלמה ששמר עליה. יום אחד הוא הגיע לכפר בוז'אד ושאלו אותו למה הוא סוחב את הילדה ככה מכפר לכפר, שישאיר אותה אצלם בזמן עבודתו ויחזור לקחת אותה, וכך היה. לאחר זמן מה חזר לקחת אותה. בהמשך, הגיע יעקב לכפר בו גרו סבא שלמה וחנה. לבסוף לאחר היכרות, סבא שלמה התחתן עם אחותו של יעקב. יעקב וחנה הכירו כשהיא הייתה עוד בגן והתחתנו בגיל 12. נולדו להם 4 ילדים איתם עלו ארצה, ובארץ נולדו להם עוד 10 ילדים.

במרוקו הייתה חנה תופרת, ויעקב היה סוחר בדים. יעקב היה יוצא על פרד במסעותיו לשווקים מכפר לכפר. היו ימים רבים שלא היה מגיע לביתו בגלל המרחק. במרוקו מספר מיכאל, ערכו החתונות 7 ימים שלמים של שמחות. היו עוברים מכפר לכפר עם חמורים וסוסים. עוד הוא מספר, שהיו בשכנות קרובה מאוד עם הערבים, חברותיה של חנה היו ערביות.

לאורך כל ילדותו במרוקו וגם בארץ, זוכר מיכאל את כמיהתם של הוריו לעלות ארצה. יום אחד, בישרו להם כי הם מיועדים לעלות ארצה. השמחה הייתה גדולה מאוד. הם עלו באנייה והגיעו לנמל חיפה. הוא מספר שמי ששקל פחות מ – 4 ק"ג, לא יכול היה לעלות. הוא היה תינוק, לכן אימו הוסיפה לבגדיו חפצים כבדים כדי שיגיע למשקל המתאים. המסע בים ערך 7 ימים והיה קשה מאוד, היו פעמים בהם האנייה כמעט וטבעה. הם הגיעו ארצה באזור נובמבר 1955. לבסוף הגיעו לשער העלייה בחיפה.

כשהגיעו לחיפה, עשו לכל הילדים  טיפול רנטגן בגזזת, היו מורידים להם את כל השיער כיוון שפחדו שיביאו איתם מחלות. מחיפה, הובילו אותם במשאיות ליעד הבא. ליעקב סיפרו שהם יגיעו לבאר שבע, אך בשעת לילה מאוחרת, בלי אורות, הורידו אותם בשדרות. שדרות הייתה שוממת ומלאה רק בעצים, פחונים ואוהלים. חנה, שהייתה אישה מלאת חיים, שמחה ואופטימיות, שחיכתה לעלות ארצה, אמרה לכולם שזו עדיין הארץ אליה ייחלו לבוא. הייתה מתפללת למזוזה בביתה פעמים רבות ומודה לה' בו האמינה בכל מאודה על הזכות לעלות. עוד הייתה אומרת, שכאן ירושלים, מבחינתה גם שדרות זו אדמתנו, היא ירושלים. ומאז עברו כבר 67 שנה.

מיכאל מספר על ילדותם בשדרות, גדלו ולמדו במסגרות החינוך בעיר. כל אחיו הלכו לפעילות בסניף בני עקיבא, ולמדו בגן מרים ובבית ספר מעוז-שקמים. הוא מספר על מלחמות רבות בין החינוך החילוני לדתי, על המחלוקות ביניהם, ועל הכאב מאז. הוא מספר על בית הספר שלו שהוזז למבנה פחונים עבור בית ספר חילוני אחר. סיפור שהוא סוחב עד היום.

בילדותו דיברו רק מרוקאית בבית, עברית למדו בבתי הספר. הוא מספר שהיה הולך עם אביו יעקב לסליחות, ובכל שבת היו הולכים יחד לבית הכנסת. לאחר מכן היו יושבים לסעודת שבת כיד המלך. מעולם לא היה חסר להם כלום, ותמיד היה אוכל בשפע. על הוריו הוא מספר בהתרגשות וגעגוע רב, מספר על ההורים המשקיעים שהיו, על האהבה הגדולה ביניהם, על הטיפוח של ילדיהם ואהבתם הגדולה לקב"ה. הוא מספר על שיר ששרה לו אמא תמיד, שיר שמספר על העבודות הרבות בהם כל אחד עובד כדי להביא הביתה מעט לחם. אמא שלו למדה גם היא לבסוף עברית ממורות חיילות ששירתו באזור. היא הייתה אישה חרוצה מאוד.

עם סיפורי הילדות הוא מספר על הגזענות. מרבית העולים בשדרות היו מרוקאים ופרסים. בלשכת העבודה, רק למי שהיה פנקס אדום של ההסתדרות היו מספקים עבודה. להוריו היה פנקס כחול של המזרחי, ועל כן היה להם קושי גדול לצאת ולפרנס. הוריו נלחמו בכל יום מחדש למצוא עבודה כדי לטפל בילדיהם בכבוד. הם היו הולכים עד חוות איבים, כדי לקבל חצי לחם, חצי קילו בשר וקצת חלב עם תלושים.

הוא לא שוכח את מסירותם ומוסר עבודתם של הוריו. בכל יום, היו לוקחים אותם לעבוד במקום אחר, לפעמים לא הייתה עבודה. אז כשניתנה להם ההזדמנות לעבוד, היו לוקחים אותה בשתי ידיים. הם היו עובדים בדורות בגזר, בעבודות בשדה, לעשב את העשבים מהשורה ועוד. גם כשחנה הייתה בהריון המשיכה לעבוד. יום אחד יעקב לקח את חנה באופניים לעבודה. הם נסעו לדורות, בדרך, חנה הכניסה את רגלה בגלגל הקדמי בטעות, והם התהפכו ונפצעו. למרות זאת, עלו לאופניים חזרה ונסעו איך שהם, כי יום אחד בלי עבודה משמעותו מחסור באוכל.

חנה ויעקב לא דאגו רק לילדיהם, אלא לכולם. יעקב שירת במילואים בהג"א. בזמן האזעקות היה דואג שאנשים ירוצו למקלטים – מעין פיקוד העורף של פעם. בשלב מסוים קיבל עבודה במפעל ליצור ירקות מיובשים דקו, בברור חיל. וחנה עבדה במועצה הדתית, הייתה בלנית והתנדבה בחברה קדישא 30 שנה, בנוסף, התנדבה בביטוח לאומי, בביקור מבוגרים.

יעקב עבד במשמרות לילה כדי שבמהלך היום יוכל לעזור בבית. הם אהבו אחד את השני מאוד, היה ביניהם קשר מיוחד. יעקב היה קודם דואג לה, שתאכל לפניו, לשלומה, רץ, טיפל, אהבה מיוחדת. "זכינו לגדול עם הורים כאלה". מיכאל מספר שכשהיה שואל אותה לשלומה הייתה עונה 'מה שאני מרגישה, סובלת ומדלגת הלאה..', מתגברת וממשיכה. הייתה בה אמונה גדולה מאוד בקב"ה. תמיד הייתה אומרת לילדיה שיעזבו אותו לעשות את עבודתו. רק צריך לסמוך עליו, והוא את שלו יעשה. הייתה מבקשת מה שרוצה מהמזוזה וכך גם אמרה לילדיה לעשות.

לביתו מיכאל לוקח נחת, דרך ארץ, עזרה לזולת, לא להתעצבן, לפרגן, לעזור. מיכאל בעצמו התנדב 10 שנים במשטרת ישראל בתור איש "המתמיד" עם מדים, היה קמב"צ של המשמר האזרחי ויו"ר גמלאי שדרות. למיכאל כיום יש 6 ילדים, 4 בנות נשואות. בעברו, ניהל פיקוח רכש ואספקה במשך 20 שנה, ויצא לפנסיה מוקדמת. בפנסיה עבד 10 שנים ב"מסיעי שדרות", ומאז הוא משחק כשחקן בתיאטרון מרוקאי ונהג מונית.

לפני שנפטרו הוריו, היה מגיע כל יום לביתם בהפסקה מעבודתו במונית, לשעתיים, ויושב איתם. לאחר מות אמו הוא התרחק מהבית מהקושי להתמודד עם מותה, ואז חזר לאביו. הקשר התחזק בשנית, והוא היה מבקר אותו פעמים רבות כל שבוע.

כיום, מיכאל משתף שעבודתו כשחקן מרוקאי, בזכות אמו שהייתה מצחיקה מאוד והיא ההשראה למשחק.

הזוית האישית

מוריה ונועה: מיכאל נהנה לשתף את סיפורם של הוריו, וכך גם אנחנו נהנינו לשמוע את סיפורם המרתק.