מאגר סיפורי מורשת

שמי עומר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את חייה של סבתי, עליה דדון, ומנציח את סיפורה במאגר המורשת של התכנית.

סיפור העלייה

סבתי עליה נולדה בשנת 1949 בעיר ווארזאזאת במרוקו (העיר ווארזאזאת נמצאת מתחת למדרונותיהם של הרי האטלס המפורסמים). סבתי למדה בבית הספר "אליאנס". בבית הספר דיברו ערבית בלהג מרוקני, כמו כן, השיעורים התקיימו בערבית ספרותית ובצרפתית. כידוע מרוקו הייתה קולוניה של צרפת, ומכיוון שבית הספר הינו מוסד רשמי התקיימו חלק מהשיעורים בשפה זו.

סבתי מספרת : "כילדה הייתה לי ילדות מאושרת. חיינו בבית מרווח כששכנינו היו בני הדודים שלי. ליד ביתנו הייתה רחבה בה היינו משחקים רבות. המשחק האהוב עליי ביותר היה "לה קורידה", כלומר קפיצות בחבל".

לאביה של סבתי הייתה חנות גדולה (סופרמרקט). בשעות אחר הצהרים הייתה סבתי, ביחד עם אחיה הגדול, אברהם, עוזרים לאביהם בממכר ובסידור המצרכים במדפים. גם בבואם לחנות וגם בצאתם מהחנות היה אחיה של סבתי מלווה אותם הביתה, וזאת בשל החשש מהתושבים המוסלמים שיתאהבו בה – דבר כגון זה יכול להמיט עליהם אסון. סבתי הייתה נערה יפהפיה בצעירותה.

בשנת 1962 מחליטה משפחתה של סבתי לעלות ארצה. סבתי מתארת זאת כך: "הרבה לפני שעלינו לארץ היו דיבורים בשקט-בשקט. אבא שלי היה מוטרד מאוד כיצד הוא יסגור את העסק שלו מבלי לעורר הרבה רעש סביבו, ומצד שני הוא היה צריך את הכסף כדי שנוכל להסתדר בארץ. אבא שלי היה איש עשיר, סוחר שהיה רגיל לחיים הטובים ולנוחיות, והוא רצה לצאת ממרוקו עם סכום כסף נכבד על מנת שנוכל להסתדר בארץ ישראל. מצד שני, החלום של אבא שלי היה להיות בירושלים, לנשק את אדמת הקודש ולהיקבר בארץ הקודש. עד לרגע האחרון "שידרנו" עסקים כרגיל, הלכנו לבית הספר, עבדנו בסופר, ולמעשה לא נפרדנו מהשכנים שלנו".

ממרוקו סבתי מגיעה ביחד עם משפחתה למרסיי שבצרפת. הם שהו מספר ימים במרסיי, ולאחר מכן טסו לארץ. מנמל התעופה בן גוריון הפנו אותם אנשי הסוכנות היהודית למושב "אדירים" שבחבל תענ"ך.

אחד הסיפורים המשמעותיים שסבתי זוכרת הינו סיפור שקרה במחנה המעבר במרסיי, כך היא מספרת: "כשהגענו למרסיי, חלק מבני הדודים שלי החליטו לאחר כמה ימים שהם נשארים להשתקע בצרפת, ושהם אינם רואים את עתידם במדינה הקטנה שעדיין לא התפתחה. הם גם טענו שהקהילה היהודית בצרפת גדולה, וצרפת היא מדינה מערבית מפותחת שיש בה הכל. אבי, ששמע על ההחלטה כעס מאוד, וניסה לשכנע אותם לעלות עמו – היה קשה לו להיפרד מהם. במרוקו כולנו חיינו במתחם אחד כמו משפחה ענקית, וגם אבא שלי חלם כל הזמן על ארץ ישראל, ארץ האבות."

כאשר סבתי עלתה ארצה היא הייתה בת 15. עם הגעתם ארצה הם עברו לגור במושב "אדירים" הנמצא בעמק יזרעאל ומשתייך למועצה המקומית גלבוע. המושב הוקם על ידי עולים ממרוקו, וביניהם משפחתה של סבתי (וגם חלק ממשפחתה המורחבת). המושב בראשיתו היה קטן, ובשנת 2002 הוא מנה כ- 300 נפש.

סבתי מתארת את השנים הללו כשנים נפלאות, במהלכן היו שיתופיות, ערבות הדדית, שמחה ופשטות. כאשר סבתי סיפרה לי על המושב, על החיים, על חברותיה, ראיתי את הגעגועים שלה לאותן השנים. רוב משפחתה של סבתי השתקעה במושב זה, ולכן מרבית חברותיה הקרובות היו בנות הדוד או בנות הדודה. השנים הראשונות במושב היו קשות עבור משפחתה של אמי. המשפחה החלה לעבוד לפרנסתה בבית האריזה ובשדות. העבודה הייתה פיזית. משפחתה של סבתי הייתה משפחה אמידה שהורגלה לחיי נוחות, לבית מרווח, למשרתות מרוקניות שניקו את הבית ופתאום הקושי להתפרנס, העבודה הפיזית שאליה לא הורגלו – כל אלו הובילו למפח נפש. סבתי שהייתה נערה-בחורה צעירה ובריאה, הסתגלה למציאות ולעבודה הקשה, על אף שהיא מאוד הצטערה בלבה על כך שהיא אינה יכולה להמשיך בלימודיה משום שהיא חייבת לעזור בפרנסת המשפחה.

בשנת 1965 התחתנה סבתי עם סבי שלום ז"ל. דוד של סבתי שידך ביניהם. יחד הקימו משפחה גדולה עם תשעה ילדים. כיום סבתי חיה במושב אדרת יחד עם דודי, סבתי מאוד אוהבת לבשל ולארח את המשפחה.

חפץ משמעותי "ברד"

החפץ שבחרתי להביא כחפץ בעל משמעות הוא קומקום המכונה "ברד" ("ברד" במרוקאית = מקרר), מכיוון שבעת המזיגה המתבצעת על ידי הרמת הקומקום מגובה שפת הכוס כלפי מעלה, כך שהתה שנמזג מהקומקום לכוס הינו במרחק המקרר את התה. הקומקום משמש להכנת התה ולמזיגתו המהווה חלק מטקס שתיית תה.

במרוקו ישנם סוגים רבים של קומקומי "ברד" שהמשותף להם זה "צ'ופצ'יק" גבוה בכדי שהתה לא יגלוש מהקומקום (הגובה של ה"צ'ופצ'יק" צריך להיות לפחות בגובה שפת הקומקום ואף מעבר לזה). השוני בין הקומקומים הינו בגדלים שונים, מתכות שונות (פליז, נחושת וכו') ועיצובים שונים המעטרים את הקומקום. צורתו של הקומקום דמוי חרוט מעוצב.

בביתי ישנו קומקום "ברד" שאבא שלי קיבל אותו מסבתי עליה, אשר הביאה אותו ממרוקו. סבתא רבתא השתמשה בקומקום זה אשר מוערך כבן למעלה ממאה שנה.

הקומקום מזכיר לי את ערבי החג אצל סבתא שנוהגת עד היום לאחר ארוחה חגיגית להגיש עוגיות שהכינה בעבודת ידה עם מגש שעליו קומקום "ברד" וכוסות מיוחדות. טקס הגשת התה עם הקומקום מאחד את כל המשפחה למסורת. לסבתא בביתה ישנו קומקום "ברד" גדול ומעוצב. למדתי – שהקומקום מהווה חלק מהמסורת במזיגת טקס התה המהווה חלק מאיחוד המשפחה.

מתכון  משפחתי – מופלטה

מצרכים

קמח – 1 ק"ג

מים – 3/4 כוסות

סוכר – 2 כפות

מלח – 1 כף גדושה

שמרים – 1 כף

אופן ההכנה

לוקחים את הקמח, מים, סוכר, מלח ושמרים ושמים בקערה. ומתחילים ללוש עד שמתקבל בצק. משמנים מעט את הבצק. משאירים את הבצק לנוח בקערה עם ניילון נצמד כחצי שעה. מפצלים את הבצק לכדורים. טובלים את הכדורים במעט שמן ומניחים בתבנית. משאירים את הכדורים למנוחה של עוד כ- 10 דקות. נפתח את הכדורים אחד אחד לצורת מופלטה. מניחים בכל פעם מופלטה על המחבת ובה שמן, מטגנים, והופכים עד שנקבל ערימה.

אופן ההגשה

נהוג להגיש את המופלטות בחג ה"מימונה" שעם צאת פסח, יחד עם דבש, חמאה, ריבה וממרחים מתוקים.

געגוע

בראיון עם סבתי היא סיפרה כי היא מתגעגעת אל בעלה שלום ז"ל ואל בנה דורון ז"ל. בנוסף סיפרה לי כי היא מתגעגעת אל הילדות הטובה והמאושרת שהיא הייתה במרוקו, ואל בית הספר וביתה שבווארזאזת.

הזוית האישית

עומר הנכד המתאר: חוויתי בתכנית הייתה טובה, תהליך היצירה של העבודה היה מהנה ומחבר מאוד, ובמהלך העבודה הכרתי סיפורים חדשים ומעניינים על חייה של סבתא. הייתי רוצה לאחל לסבתי הרבה בריאות, אושר ושמחה.

סבתא עליה: מאוד נהניתי מהראיון שגיבש בינינו והיה מאוד מרגש.