מאגר סיפורי מורשת

סבתא גילה או ממי כפי שאנחנו הנכדים קוראים לה, נולדה בעיר מארקש שבמרוקו, האחות הקטנה לאחים: רפאל, סוזן, מיכאל ונינט. וכך היא מספרת:

"בילדותי למדתי בבית הספר אליאנס שם למדנו וכתבנו בשפה הצרפתית. לכיתה א' עליתי כשהייתי בת חמש וחצי. לבית הספר היה אגף לבנים ואגף לבנות. אל בית הספר היינו מחויבים לבוא עם תלבושת אחידה, וביום שישי היינו צריכות לבוא עם סרט לבן לשער, וחולצה לבנה. מנהלת ביה"ס מאדם קאמי אהבה אותי אהבת נפש, וראתה בי כבת (הייתה לה רק ילדה אחת) כאשר הייתה תופרת לביתה שמלה, הייתה תופרת אחת נוספת בשבילי. אני זוכרת כמו אתמול, את המשמעת והכבוד שהיה להורים ולתלמידים כלפי המורים. בכל בוקר היו עורכים לנו מסדר של ניקיון, כל התלמידים היו עומדים בשורה, ורק לאחר שבדקו את הציפורניים והתלבושת, הורשנו להיכנס בדממה לכיתה. הייתי תלמידה שמאוד אהבה ללמוד, המחברות שלי היו כל כך מסודרות ועד היום אני שומרת עליהן כמזכרת. כילדה הקטנה בבית הייתי מאוד מפונקת, בכל חופש גדול הייתי נוסעת לקזבלנקה לאחותי הגדולה, שכבר הייתה נשואה ושם היו קונים לי שמלות, ויוצאים איתי לבלות. סבא יעקב היה חייט, ואמא הייתה תופרת. אמא הייתה יוצאת בכל בוקר מוקדם לעבודה, ואבא היה מכין לי בכל בוקר חלב רותח עם דבש, שעד היום אני מנסה לשחזר את הטעם שלו ולא מצליחה.

בכיתה ח' עברנו לחטיבה ושם התחלנו ללמוד עברית, אנגלית וערבית מדוברת. בגיל חמש עשרה, חברתי הטובה ראשל עזבה עם משפחתה לישראל. הדבר היה מאוד קשה עבורי, מאחר ולא הספקנו להיפרד אחת מהשנייה. אחת מהדודות הגיעה לביתנו וסיפרה לאבא שהגיעו נציגים מהסוכנות, הגיעו והם רושמים את כל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1962 המשפחה של הדודה עלו לארץ, ולנו לא היה מקום בספינה. שוב הייתה פרידה קשה ורק בשנת 1963 הסוכנות הודיעה לנו שאנו יכולים לעלות לישראל. סבתי שהייתה קשישה הצטרפה אלינו לנסיעה. בתחילה עלינו לאוניה "אספרוס" איתה הפלגנו במשך שבוע. הספינה הייתה קטנה והטלטולים גרמו להקאות וכאבי ראש. בתחילה הגענו למרסי, שם שהינו במחנה combares . לאחר שבוע עלינו על אוניה חדשה, שנקראה "פלמיניה" ושם קיבלנו חוויה מתקנת להפלגה הקודמת. ההפלגה נמשכה 4ארבעה ימים וביום שישי 30.5.1963 בשעה 15:00 הגענו לארץ ישראל: אבא, אמא, סבתא, האח רפאל ואנוכי. אחותי נינט שהייתה בחודש תשיעי, נשארה במרוקו ועלתה שנה לאחר מכן.

מיד כשהגענו לנמל חיפה נסענו לקריית גת מאחר ואחותי הגדולה סוזן כבר התגוררה שם עם משפחתה. עם הגיענו לקריית גת, קיבלנו כיכר לחם שחור ושק תפוחי אדמה. נכנסנו לבית מאוד קטן, לאחר שבמרוקו עזבנו בית מאוד גדול. כשהסתכלתי מהמרפסת ראיתי אישה תולה כביסה, ושאלתי אותה האם היא מכירה את משפחתה של אחותי. האישה התרגשה מאוד, ובאה לקחת אותנו לאיחוד משפחות. הגיס שלי רצה לשמח אותי, והציע לי לבוא לקנות פאלפל, כל כך התרגשתי מאחר ואני חשבתי שהוא מתכוון למגדל אייפל, ולא האמנתי שמגדל כזה קיים גם בקרית גת. כמה אכזבה הייתה כשהבנתי שפלאפל הוא מאכל ולא מגדל.

מאחר ובקשתי להמשיך את לימודי, ביקשתי מהסוכנות ללכת לקיבוץ דתי. נשלחתי לקיבוץ משמרות. עם כניסתי לחדר האוכל חשכו עיניי, בשולחן היו קנקני חלב ולידם נקניקים. הדבר הבהיל אותי מאוד, וחברים ממראקש ניסו להרגיע אותי שאפשר לאכול ירקות. לקחתי את התיק וחזרתי הביתה. אחי מיכאל שעלה כמה שנים לפנינו, ידע עברית והלך איתי שוב לסוכנות לוודא ששולחים אותי למקום דתי. וכך נשלחתי לאבן שמואל שם למדתי הוראה, ואח"כ הלכתי לעבוד בכפר סבא, שם הכרתי את סבא משה ויחדיו הקמנו משפחה לתפארת.

הזווית האישית

אמיתי: היה לי מאוד כייף ומעניין להיות ביחד עם סבתי, ולשמוע סיפורים שלא ידעתי עליהם.

סבתא: זה רגע חוויתי ומרגש מאוד לבלות יחד עם נכדי האהוב.  עונג הוא לי לספר לנכדי ולהיפגש איתו.

לשבת כאן יחד ולחלוק חוויות .