מאגר סיפורי מורשת

שמי רפאל אזולאי, הוריי לא ידעו איך לקרוא לי, אימא שלי החליטה שהראשון שייכנס בדלת של הבית – שמו יהיה שמי.

נולדתי בארץ מרוקו בעיר מרקש, גדלתי בסביבה כפרית, ירוקה וטבעית. באזור שבו גרתי לא היו בניינים גבוהים אלה בתי קרקע, גרנו בבית של שני חדרים, בישלנו בבית במשך השבוע, אכלנו בעיקר דברי חלב ומאפים אך בשבת כל השכנים היו מגיעים למקום מסויים שבו היו שמים את הסירים שלהם בכדי לבשל את החמין, בתנור הזה הייתי שם גם את המכוניות מבוץ שהייתי מכין בכדי שיתייבשו ויתקשו.

בקרבת הבית היה נהר ובית כנסת. שמות הוריי: חנה ויוסף, אחיי ואחיותיי: מוריס (ז"ל), שלמה, שמעון, דינה, מרים(ז"ל) ושושנה. אמי הייתה תופרת ואבי מאלף סוסים, הם התלבשו בהתאם לתקופה ולאזור, כיסויי ראש, שמלות ומכנסיים רחבים מבד.

גרנו בשכונה יהודית שנקראת "מלאח", מקום סגור כמו גטו, שהיו בו אך ורק יהודים. מקום המפגש היה בית הכנסת, את הקניות ערכנו בשוק ובנוסף היה סחר חליפין, כל אחד הגיע עם התוצרת שלו והחליף אותה בתוצרת של השכן. לחברים הכי טובים שלי בילדות קראו מקסים וגבריאל והם גרו בשכונה בעיר קזבלנקה שנמצאת במרוקו. היינו משחקים במחבואים ובאופניים. בשעות הפנאי שלי עבדתי ושיחקתי עם חבריי.

לבית ספרי קראו 'תלמוד תורה'. היחסים שלי עם המורים לא היו טובים כי על כל דבר הם היו מרביצים. היינו באים לבית הספר עם הבגדים שאנחנו רוצים ולא עם תלבושת בית ספר, לא היו לנו טיולים ומסיבות. היה מורה אחד שאהבתי ואני זוכר אותו עד היום. אני זוכר שהוא היה עם זקן, גבוה מאוד ונחמד. לא אהבתי ללמוד תנ״ך. בבית הספר שלנו היה לנו חדר אוכל גדול שבהפסקה כולם היו מגיעים אליו בשביל לאכול. אהבתי מאוד דבש כילד. היו לנו אותם ממתקים כמו שיש היום אבל אני לא אהבתי אותם.

לתנועת הנוער שהייתי בה היה מקום מפגש שרק מי שמכיר את תנועת הנוער הזו יודע עליו. היינו באים לשם פעמיים או שלוש פעמים בשבוע והיינו משחקים שם ומדברים. זה היה מאוד כיף. היינו מאזינים למוזיקה דתית וערבית, ריקודים אירופאים וערבים, ג׳ו עמר הוא אחד מהזמרים שאהבתי. הייתי אוהב שירים של זמרים מרוקאים – יהודים. היינו נפגשים ומספרים בדיחות במקומות. היינו באים לבית אחד של השני לקרוא להם. בטיולים, בשכונות ובבתי הכנסת נרקם הקשר בין בני הזוג בדרך כלל. היינו מחזרים אחרי בחורה שמשחקים לידה ומנסים לדבר איתה, העונש שהייתי מקבל הכי הרבה היה להכנס לחדר ולא לצאת להרבה זמן. לא היינו מבלים הרבה זמן עם המשפחה כי ההורים שלי עבדו הרבה, אבל אם היה יוצא לנו לבלות זה היה בדרך כלל בבית הכנסת.

לא הכרתי את אשתי מרים בשידוך, הכרנו בעיר מרקש שבמרוקו ונולדו לנו ארבעה ילדים: אורטל, מיכאל, ורדה, ציונה, 12 נכדים ונין אחד. כולנו גרים בנתניה.

עליתי לארץ בשנת 1961, עלינו באונייה לצרפת ומשם עלינו לארץ ישראל במטוס. ההורים שלי גרו בירושלים ואני גרתי בכפר סבא. היה מקום לעולים חדשים שהוא כמו אולפן כזה. היה לי קשה מאוד בהתחלה אבל אז הרגשנו יותר טוב שלמדנו את השפה. גרנו במעברה בכפר סבא, הסוכנות היהודית קלטה אותנו. לא היה לנו כמעט כלום בחדרים חוץ ממים והחיים היו מאוד קשים. בעת הכרזת המדינה הייתי במרוקו. חגגתי את בר המצווה בבית הכנסת, לא למדתי את הפרשה או הכנתי דרשה, רק עליתי לתורה. אני זוכר שאחותי שלחה לי את הטלית מישראל למרוקו וגם את התפילין לי ולאחי. זה היה מאוד יקר במרוקו אבל קיבלנו את זה מאחותי מרים וזה ריגש אותנו, שלחנו לה תמונה בחזרה מבר המצווה. קיבלנו הרבה סוכריות והייתה שמחה גדולה בבית הכנסת לבר המצווה.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: הייתי רוצה לאחל לסבא שלי המון בריאות ושיחייה עד מאה ועשרים דבר ראשון. היה לי מאוד כיף לעשות איתו את התכנית וזה היה לי קל מאוד איתו.

סבא רפאל: נהניתי מאוד לספר את הסיפור שלי ולעשות את תיעוד סיפורי עם איתי. אני מאחל לנכד שלי בריאות ואושר עד 120.