מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה גן, נולדתי בראש העין ב- י"ב בחשוון 23.10.53, נולדתי כבת שנייה למשפחת שררה.

אנחנו ארבעה אחים: הבכורה-מלכה, השנייה- אהובה (אני), השלישי- רמי ומאירה – הצעירה. סבא רבא שלי קרא לבת הבכורה מלכה, ולי אהובה. בּעֵדָה התמנית יש חשיבות להולדת בן זכר, כממשיך המשפחה. אך סבא שלי רצה שכולם ידעו שהוא אוהב את הבת שלו, והיא אהובה על כולם, ולכן קרא לי אהובה. המשפחה עברה מראש העין למושב קידרון שם הייתי בגן הילדים, בכיתה א' ובכיתה ב'. אני זוכרת שבתקופה הזאת,  אבא שלי היה לוקח אותנו עם סוס ועגלה לגן ולבית הספר, ובימים שהיה קשה לו היינו הולכות, אחותי הגדולה ואני, ברגל דרך שדות פרחים, ודרך בית הקברות, ותמיד נהנינו.

בכיתה ג' ההורים שלי החליטו לוותר על המשק בקידרון, כי היה לאבי קשה לעבוד בו, והוא רצה להיות קרוב לאמא ולאחים שלו בגדרה. ולכן כאשר הייתי בכיתה ג', עברנו לגדרה. ההורים שלי קנו בית, ועברתי ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי. החיים בגדרה היו מלאי חוויות ומשחקים. כל היום היינו בחוץ, וכל השכונה שלנו הייתה מסביבנו. שיחקנו הקפות וקלאס,  בנינו בתים על העצים במגרש הכדורגל.  כולם היו באים אלינו לשמוע סיפורים בהמשכים מאחותי הגדולה, ואנחנו, הילדים, היינו אחראים לניקיון הבית, כי ההורים עבדו קשה בחוץ.  אירוע שזכור לי במיוחד : כשהייתי בכיתה ח', השנה הייתה 1967 , אמצע מלחמת ששת הימים, המחנך הודיע לנו ששחררו את הכותל המערבי, יצאנו החוצה והתחלנו לרקוד, וזה היה רגע מרגש מאוד.

בכיתה ט' עברתי ללמוד באולפנת צפירה, בפנימייה שבמושב צפריה. שם הכרתי בנות מכל הארץ. למדתי שם  ארבע  שנים. בשבילי לצאת מגדרה שהייתה מושבה קטנה, היה משהו מיוחד מאוד ולא פשוט. בהתחלה המעבר והפרידה מההורים היו קשים. יצאנו הביתה רק כל שבת שלישית, אך במשך הזמן התרגלנו, ומאוד נהנינו להיות באולפנה. היינו חוזרות לחדרים שהיו רחוקים מחדר האוכל, חבורות של בנות ושרנו כל הדרך, והיינו מאוד שמחות. שם הכרתי את שתי חברותי הטובות, אסתר ומירי שאנחנו חברות עד היום. כנערה אהבתי לרקוד ריקודי עם, שרתי במקהלה והייתי חברה בבני עקיבא.

תמונת מחזור ג' באולפנת צפירה

סבתא אהובה מספרת על- אבא שלה, יחיאל

בחרתי לדבר על אבא שלי, יחיאל שררה, שהיה דמות משמעותית במשפחה. אבא היה אדם שקט וצנוע, שכל מה שהיה חשוב לו היה אמא שלו, אחים שלו, אשתו 'ממה' (שהיא  אמא שלי)  וכמובן הילדים והנכדים. אבא שלי עלה מתימן יחד עם אמא ושלושה אחים. אביו נפטר בתימן כשהיה בן חמש עשרה בערך. הוא עבד בהרבה עבודות כדי להתקיים. למשל בדואר, בחלוקת עיתונים, במלצרות, וברוב חייו עבד בפרדס. הוא אהב מאוד ללמוד תורה, לקרוא עיתונים, והרבה לבקר את אמו. אני זוכרת איך הוא רצה לעבור לגור ליד אמא שלו ואחים שלו, ואמא שלי התנגדה. היא רצתה לעבור לגדרה, אבל לא לגור צמוד למשפחה ואכן עברנו לגדרה. אבא תמיד דיבר בנעימות ובשקט, והראה לנו את האהבה והכבוד שהיה לו לאמא שלי. כמו כן תמיד עזר בבית ולשכנים, בכל מה שביקשו ממנו, ואף פעם לא העניש אותנו (השאיר את הכעסים והעונשים ל'ממה').

זיכרון נוסף שלי מאבא: אני למדתי באולפנה ובפנימייה, ואבא שלי היה מגיע על טוסטוס לאספות הורים, וכל הבנות שאלו מי זה הבחור הצעיר הזה. כי סבא היה רזה ונראה צעיר מאוד לגילו. הוא היה מקשיב למורים, ולמרות שלא תמיד היו לי ציונים טובים, הוא היה יוצא מחויך ואומר: "תמשיכי ככה" ונוסע חזרה הביתה. בגיל יותר מאוחר תמיד כשביקשו ממנו את האוטו הוא היה מנקה אותו, ממלא דלק, ושם כסף בתא, כדי שמי שמשתמש לא יישאר בלי כסף ודלק.

כשהגיעו הנכדים הם היו משוש חייו. הוא היה לוקח אותם בשבת לגן השעשועים, כשהיינו באים להתארח אצלם,  והם היו משחקים שעות כשהוא משגיח עליהם, שלא יאונה להם משהו רע. הנכדים הרגישו בנוח להגיע לסבא ולא התביישו לבקש ממנו בקשות, למשל, אוריה (הבן שלי, שהוא אבא של אליה), היה בחוג טניס שולחן במושב עשרת, והיה מצלצל לסבא שלו בעשר  בלילה שיבוא לקחת אותו. תמיד עשה זאת בשמחה כי הוא אהב שאוריה ישן אצלם. כך נתן הרגשה לכל נכד, שאותו הוא אוהב הכי הכי. הזיכרונות האחרונים היו קשים יותר כי אבא חלה, ומאוד סבל, אבל אף פעם לא קיטר, הוא קיבל את המצב שלו והתפלל לטוב.

כלי הקטורת לליל החינה

בחרתי לספר על כלי שבו משתמשים בטקס החינה, הנערך בערב החינה, בו הכלה התימנייה נפרדת מבית הוריה, ועוברת לגור עם בחיר ליבה.

זהו כלי עגול ומחורר, עשוי ממתכת. בתוך הכלי שמים אבנים מיוחדות שמדליקים אותן ויוצא עשן עם ריח טוב . העשן יוצא מהחורים ומתפזר בין האורחים. הריח שומר ומגן על הכלה מעיין הרע. אמא שלי קיבלה את הכלי מסבתא שלי, העבירה אותו לי ואחיותיי, וכל אחת השתמשה בו בערב החינה. אני העברתי את הכלי לבנות שלי ביום החינה, ואני מקווה שהן תעברנה אותו הלאה לבנות שלהן.

 כלי הקטורת, ומשמאל – אלבום עם תמונה של דודה רות, בלבוש המסורתי ביום החינה שלה.

עבדתי במערכת החינוך ארבעים ושבע שנים, מתוכם הייתי גננת מספר שנים, ובעיקר הייתי יועצת חינוכית בתיכון. הייתי הרבה שנים מדריכה לריקודי עם, והקמתי להקת מחול במזכרת בתיה, איתה יצאנו לסיבוב הופעות ביוון ובצרפת.

השנה יצאתי לפנסיה יש לי קליניקה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי (cbt) הדרכת הורים, ובשעות הפנאי אני רוקדת ריקודי עם.

הזווית האישית

אהובה: כשקיבלתי טלפון מאליה "סבתא בחרתי בך לעשות עבודה בשנת הבר המצווה שלי". הרגשתי בעננים. מאוד התרגשתי ולא ידעתי מה מצפה לי. וכן היו משימות, מפגשים, והרבה ביקורים. אנחנו גרים במזכרת בתיה, ותכננו כל מפגש להגיע לשבת, להישאר ולהשתתף במפגשים. התהליך היה מאוד יצירתי, חדשני, ומעורר מוטיבציה לשתף פעולה. מאוד התרגשתי מכך שאליה חיכה לי בשער של בית ספר, סחב לי את התיק, שמר לי מקום, וכל משימה נעשתה באהבה, גם בבית הספר וגם בשעות שעבדנו מרחוק. אני כאשת חינוך שהובילה הרבה פעמים את שנת הבר מצווה בבית ספר שלי, נפעמתי מהחידוש והיצירה. מהמעורבות המדהימה של המחנכת ושל הצוות מסביב. עם הרבה סבלנות וחדוות עשייה, תשומת לב לילדים לסבים והסבתות. לדעתי, היתה חסר נקודת חיבור בין שלושת הדורות, לפחות בסיכום התהליך. נהניתי מכל רגע עם הנכד האהוב אליה.

אליה: היה לי ממש כיף לדבר עם סבתא, ולשמוע על העבר שלה, ומה היא עברה במשך כל חייה. מה היא עשתה בחייה ועדיין עושה, ולשמוע על משפחתה.