מאגר סיפורי מורשת

שמי פרחייה טיבי. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם אוהד גולני. אני מכרה קרובה של משפחתו של אוהד. יחד, אנו מתעדים את סיפורי.

נולדתי במרוקו בעיר מקנס להוריי מסעודה ודוד. נולדתי בתאריך 5.1.1949, הקטנה מבין שמונה אחים ואחיות. כשגרנו במרוקו, היו לנו יחסים טובים עם המוסלמים. חיינו איתם בשכנות טובה ומכבדת ואפילו עבד בביתנו בחור מוסלמי שסייע בעבודות הבית. המשפחה התפרנסה משתי באסטות שהיו לנו: באסטה של ירקות שהייתה לאבא שלי ובאסטה של פירות שהייתה לאחי הגדול. ההכנסות משתי הבאסטות הספיקו לכלכלת כל המשפחה.

עלינו לארץ במאי 1955 הייתי בת 6. איני זוכרת כמעט דבר ממרוקו. הזכרונות שלי מתחילים כשיצאנו ממרוקו. בתחילה עברנו ממקנס לקזבלנקה ומשם עלינו ארצה באונייה. המסע באונייה היה נורא עבורי. הקאתי ללא הפסקה, איבדתי נוזלים, התייבשתי והייתי קרובה למוות. עד היום יש לי טראומה מאניות ולמרות שילדיי הפצירו בי רבות לצאת לשיט ונופש, סירבתי תמיד.

כשהגענו ארצה קיבלו את פנינו בצורה לא נעימה: רצו לוודא שלא נכניס מחלות וחיידקים ולכן ריססו אותנו בחומר חיטוי להדברת מזיקים בשם DDT. כמו כן לא הצליחו להבין את משמעות השמות שלנו ופשוט קבעו לנו שמות חדשים מבלי לשאול אותנו. אני למשל נקראתי במרוקו "פרחה" שמשמעותו שמחה, ואילו בארץ הפקיד של הסוכנות נתן לי את השם פרחיה.

בסוכנות שיבצו אותנו למגורים בעיר חיפה. אח של אבא שלי גר בצפת ואבי ביקש שיעבירו אותנו לצפת להתגורר בקרבת המשפחה. הועברנו לצפת למעברה וקיבלנו שני צריפונים קטנים ומיטות ברזל של הסוכנות. לאחר הקמת מדינת ישראל החלו גלי עלייה המוניים לישראל. עולים רבים הגיעו בתקופת זמן קצרה, והיה צורך למצוא לכולם מקום מגורים. לצורך כך הקימו "יישוב קליטה", כלומר –  יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל עד שנות ה- 50. היינו משפחה גדולה ומסורתית, הצפיפות הייתה נוראית ולא יכולנו לשאת את תנאי המחייה במעברה. אבא שלי אסף את כל בני המשפחה, התייצב בסוכנות וביקש לחזור למרוקו אם לא נקבל דיור ראוי. הלחץ עזר והועברנו לשכונת "כנען" בצפת למגורי שיכונים שהיו גם כן צפופים, אך יותר ראויים למגורים מאשר המעברה.

לאט לאט ניסינו להסתגל לחיים החדשים. האחים הגדולים שלי עבדו בסולל בונה, אחיותיי הגדולות נישאו כבר בגיל 16 ורק אני ואחי היינו בגיל שעדיין היינו צריכים להיות במערכת החינוך. כפי שציינתי, היינו משפחה מסורתית והוריי רצו שנהיה במסגרת מתאימה לאורח החיים הדתי שניהלנו. למדתי מכיתה א' עד כיתה ה' בבית ספר של "אגודת ישראל" בשכונת כנען וכך גם אחי. בכיתה ה 'הועברנו לבית ספר של "אגודת ישראל" שהיה במרכז העיר צפת. בית הספר היה רחוק מאוד מהבית ואני ואחי הלכנו וחזרנו ברגל בכל תנאי מזג האוויר: בימי שרב ובימי גשם ושלג. למדתי עד כיתה ח'. באותם ימים, לימודים מעל כיתה ח' היו בתשלום והוריי לא יכלו לשלם גם עבורי וגם עבור אחי, לכן הוחלט לשלם רק עבור אחי ואני סיימתי את לימודיי ונשלחתי לעבודה. חשוב לי לציין שלא כעסתי על ההחלטה ושמחתי עבור אחי. אחי למד קשה מאוד, הצטיין בלימודיו ולימים היה גם חתן התנ"ך בחידון התנ"ך. התואר הזה הביא גאווה גדולה למשפחה המצומצמת והמשפחה המורחבת.

כאמור, יצאתי לעבוד. בסניף "הנוער העובד" הפנו אותי לקורס תפירה במפעל שנקרא "קרנבל". בסיום הקורס ולאחר התנסות של חצי שנה עברתי לעבוד במשרד הביטחון בתפירת בגדים לחיילים. בכל התקופה הזאת לא היו לי חיי חברה מיוחדים. ההורים בני עדות המזרח שמרו מאוד על הבנות והיינו הולכות מהבית לבית הספר ובחזרה ואחר כך מהבית לעבודה ובחזרה.

כשהייתי בת 16 נסעתי לחגיגות ל"ג בעומר בהר מירון. אני ובנות נוספות רקדנו מסביב למדורה ואז ניגש אלי בחור צעיר בשם זאב, שלימים הפך להיות בעלי ואב ילדי. כפי שהיה מקובל, ביקשתי מזאב להכיר את הוריי כדי שנוכל לצאת יחד וכך היה. זאב היה גם הוא בן למשפחת עולים. בתוניס הוא נקרא ז'אן ובארץ החליפו את שמו לזאב. כשהכרנו הוא היה בן 18, יתום מאב ופרנס את המשפחה מעבודה במפעל יהלומים בו הרוויח  משכורת גבוהה. זאב פקח את עיניי לכך שבמקום העבודה שלי מנצלים אותי לרעה ונותנים לי לעבוד עד השעה שש בערב ואילו משלמים לי על עבודה עד השעה שלוש. הוא עודד אותי לעזוב את העבודה ובהיותי בת 18 התחתנו. שנה לאחר מכן נולדה בתנו הבכורה רויטל. כשרויטל היתה כמעט בת 3 פרצה מלחמת יום הכיפורים. זאב היה במילואים ואני התנדבתי בבית החולים "זיו" ששירת את תושבי הצפון. האחראים בבית החולים התרשמו מאד מעבודתי והציעו לי לאחר המלחמה לקבל משרה כעובדת קבועה בכוח עזר. כך התחלתי לעבוד בבית החולים ולעזור בפרנסת המשפחה.

בשנת 1975 נולד בני נדב. השמחה הייתה גדולה מאוד ובעלי ואני הצלחנו לפרנס בהצלחה את המשפחה שבנינו לנו. שלוש שנים לאחר מכן נולדה לנו בת נוספת וקראנו לה יפעת. באותה שנה עשינו גם שינוי משמעותי בחיים שלנו. כפי שסיפרתי קודם, בעלי זאב היה עובד בתעשיית היהלומים. באותה תקופה העיר נתניה הייתה מרכז יהלומים משמעותי וגדול בארץ והציעו לבעלי לעבור לנתניה. למרות שהיה קשה לעזוב את כל המשפחה שגרה בצפת, החלטנו לעבור כדי להמשיך להתפרנס בכבוד וגם לאפשר לבעלי לקבל קידום בעבודה. עזבתי את עבודתי בבית החולים "זיו" בצפת ועברנו לנתניה, שם גם נולדה בשנת 1983 בת הזקונים שלנו, אורלי.

קצת לאחר שעברנו לנתניה קרה לנו דבר עצוב מאד במשפחה. אבא שלי חלה מאד ונפטר. זה היה בשעה שמונה בבוקר. באותו יום, לאחר ההלוויה, אמי קיבלה התקף לב ונפטרה גם כן. איבדנו את שני ההורים ביום אחד. זה היה משבר קשה מאד ששנים לא התגברנו עליו. האירוע הזה קשור גם לחפץ שיש לנו במשפחה: ערכנו מפגש שורשים לזכר הוריי ואח שלי הכין מחזיקי מפתחות מיוחדים שטבועות בהם התמונות של הוריי. כל אחד מבני המשפחה קיבל מחזיק אחד למזכרת מהוריי. כל אחד שקיבל את מחזיק המפתחות העביר אותו שנים לאחר מכן לילדיו.

בשנים הראשונות בנתניה לא עבדתי והקדשתי את רוב הזמן לטיפול בילדים ודאגה לחינוך שלהם. שנים לאחר מכן עבדתי כסייעת בגן ילדים פרטי ונהניתי מאוד מהטיפול בילדים.

במהלך השנים היו לנו הרבה שמחות וגם הרבה רגעים קשים. חליתי פעמיים בסרטן והצלחתי להתגבר על המחלה בזכות הטיפול המסור שקיבלתי מהרופאים ובעיקר האהבה והתמיכה שקיבלתי מבני משפחתי. לפני 4.5 שנים בעלי נפטר והיום אני חיה לבד בבית שחלקנו יחד. את רוב הזמן שלי אני מבלה עם המשפחה ולפעמים אני יוצאת עם חברה להצגות או לבית קפה.  אני מאד אוהבת לנקות ולסדר וכאשר הבית שלי מבריק זה עושה לי טוב. אני סבתא לעשרה נכדים ונכדות שאומרים שאני "סבתא בג'ינס". אני נהנית להיות איתם, לבלות איתם ולטייל איתם. אני תמיד אומרת להם שהכי חשוב שיהיו בריאים ומאושרים ושילמדו היטב כדי שיהיה להם מקצוע טוב לחיים. אני אומרת להם שיהיו אנשים טובים, שיכבדו את האחרים ושתמיד יהיו עם בני משפחה וחברים שאוהבים אותם.

הזוית האישית

פרחיה: היה לי כיף לספר את הסיפור שלי לאוהד. זה העלה לי הרבה זיכרונות מהילדות שלי וגם זיכרונות כואבים כמו המחלה שלי והמוות של בעלי. היה לי מרגש לעבוד עם אוהד. הוא ילד מנומס, ממושמע ומכבד מאוד. אני חושבת שהוא באמת התעניין בסיפור שלי וזה ריגש אותי. הוא שאל שאלות והקשיב לי. אני מקווה שמי שיקרא את הסיפור יוכל ללמוד קצת על איך היו החיים פעם, על הקשיים שהיו לעולים חדשים ועל הדרך שהצליחו להתגבר עליהם.

אוהד: כשקיבלנו את המשימה לתיעוד הייתי מוטרד, כי ידעתי שלא אוכל לראיין את סבתא שלי בגלל מצבה הבריאותי. חיפשתי מבוגרת אחרת שקרובה אלי ושאוכל לראיין אותה. בסוף בחרתי בפרחיה טיבי שהיא מכרה של המשפחה, היא קרובה אלינו מאד ואני מכיר אותה מגיל 5. כשהתחלתי לראיין אותה היה לי מוזר, כי זה לא הסיפור של המשפחה שלי, אבל ככל ששמעתי יותר, התעניינתי יותר והבנתי שהסיפור שלה הוא סיפור מרגש, עצוב ודומה לסיפורים רבים של עולים לארץ. למדתי על קשיי הקליטה שלהם ועל היחס של המדינה אליהם. התעניינתי לדעת מהי מעברה ופרחיה סיפרה לי על התנאים של החיים שם. היה לי חדש שליהודים היו יחסים טובים עם המוסלמים, כי חשבתי שהייתה אנטישמיות גם במרוקו. כאב לי שפרחיה סיפרה שהיא לא יכלה ללמוד יותר כי אח שלה המשיך ללמוד והמצב היה קשה. מאד היה לי עצוב לשמוע על הטרגדיה של המשפחה, ששני ההורים מתו ביום אחד. גם הסיפור על המחלה שלה והמוות של בעלה היו לי עצובים.

אמרתי לפרחיה שאני חושב שהיא אמיצה מאד שהתמודדה עם כל הקשיים ושהיא שומרת על המשפחה שלה ושהיא סבתא בג'ינס. אני שמח שבחרתי לראיין את פרחיה. היא הייתה מאד נחמדה, ענתה בסבלנות לשאלות שלי וגם כאשר היה לה קשה להיזכר, היא פירטה בפניי את הסיפור.