מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מוריס, משה קריב. נולדתי בתאריך 27.02.1953, החמישי מתוך שישה אחים באלכסנדריה שבמצריים להורים יהודיים: אימא שהייתה כל הזמן בבית וטיפלה בנו ואבא סוחר ובעל עסק גדול לאופנה ובגדים.

הכרתי את אישתי בשנת 1974 והתחתנו בשנת 1977. הבת הראשונה שלנו ששמה עינבל נולדה בתאריך 19.6.78. לאחר מכן נולדה בתנו השנייה עינב בתאריך 26.6.82, אחריה נולדה אור (במקור אורטל) בתאריך 2.10.86 ואחרון נולד רובי בתאריך 6.12.92.

יש לי שמונה נכדים חמודים ומהממים ואני אוהב כל אחד ואחת מהם (ודרך אגב התשיעי בדרך…)

עם ילדי ונכדי

החיים במצרים

המצב הכלכלי שלנו באלכסנדריה היה ממש טוב: היה לנו בית גדול עם שלוש קומות, עם משרתת שעזרה לאמי במשק הבית. למדתי בבית ספר יהודי באלכסנדריה, למדנו עברית, מדעים, מתמטיקה, היסטוריה, גאוגרפיה וגם קצת על איסלם. רוב החברים שלי היו יהודיים, אבל היו לי כמה חברים מצריים.

השכנים המצריים מאוד אהבו אותנו, היינו מדברים איתם ללא בעיה ואפילו התחברנו אליהם ולמשפחותיהם.

אלכסנדריה היא עיר נופש על הים, ואני והמשפחה שלי היינו כל קיץ הולכים לחופשה במלונות שליד הים, וזו הייתה חוויה נעימה וכיפית.

מלחמת ששת הימים

עד גיל 13 החיים שלי היו יפים וטובים: היו לי המון חברים, בית גדול ומרווח, משרתת, כסף ומשפחה טובה. הערבים אהבו אותנו ואפילו היו לי כמה חברים ערביים שמאוד אהבתי. חיינו בשלום כשכנים טובים עד לשנת 1967, כאשר התחילה מלחמת ששת הימים.

אני זוכר שאבא שלי ושני אחיי נכלאו לחצי שנה בכלא המצרי ולא חזרו משם. המשטר הערבי החליט שהוא לוקח את כל הגברים היהודים מגיל 18 למחנות ריכוז. אני הייתי בן 13 אז לא לקחו אותי, ונשארתי עם אמי ואחיותיי. המשטר המצרי טען שהוא לוקח את הגברים היהודים רק בשביל למנוע אלימות ברחוב בין יהודים וערבים, למרות שבכלא המצרי, היהודים ספגו אלימות קשה. פעם בחצי שנה נתנו לנו לבוא לבקר אותם.

באחד הביקורים שהלכנו לבקר אותם, אימא שלי שאלה את אחד החיילים ששמרו שם איפה אבא שלי והאחים שלי נמצאים? הוא הראה לה איפה הם כלואים, ואז הוא אמר על הדרך: “עוד מעט גם הבן הקטן שלך יצטרך להיות פה", וזה היה הרגע בו היא הבינה שאני צריך לברוח ממצרים למשפחה בצרפת, בשביל שלא אכנס לאחד ממחנות הריכוז. עליתי על אנייה עם שתי אחיותיי (השלישית הייתה קטנה מדי) והפלגנו לצרפת.

חיי בצרפת

האנייה עגנה במרסיי, ומשם קרובי משפחה שלי שגרו אז בצרפת, באו לאסוף אותנו ונסענו לפריז. גרנו במלון. הקהילה היהודית בפריז עזרה לנו מאוד להתקיים: כל יום שישי כל חברי הקהילה היהודית בפריז היו עושים ארוחת שישי גדולה. בכל יום חברי הקהילה דאגו לנו לאוכל ובנוסף גם לעבודה. אני עבדתי בשוק. אותו יהודי שמע שהוריי לא פה ושאני צריך למצוא עבודה מהר ומידי קיבל אותי לעבודה בשוק, כך התחלתי לעבוד בימי שני וחמישי. אחיותיי עבדו באחד מהמפעלים שבסביבה. לאחר כחצי שנה האחיות שלי אמרו לאימא שלי שאני מתחיל להתבטל, ואימא שלי החליטה שבאנייה הבאה שעוגנת בצרפת ומגיעה לישראל אני עולה עליה ומפליג לישראל.

העלייה לישראל

וכך היה. הגעתי לישראל בשנת 1968 יחד עם אחותי הבכורה שרה. אחותי השנייה, לילי, נשארה בפריז. אחותי שרה עבדה במפעל לייצור משחות שיניים ואני נשלחתי לפנימייה החקלאית "שפייה" על שם מאיר שפייה שבזיכרון יעקב. הפנימייה הייתה מקסימה ויפה וכל כך חיכיתי להתחיל ללמוד בה, אבל לא ידעתי עברית וגם לא הכרתי שם אף אחד.

אני זוכר שבלילה הראשון עשו לי מסדר נוכחות ו”קבלה”: שפכו עליי דלי מלא של מים, וזו הייתה אות קבלתי לארץ ישראל. החלטתי שאני רוצה לעבוד ברפת, זה נושא שעניין אותי. הייתי קם כל בוקר בארבע בבוקר, וכל היום הייתי מטפל בפרות וחולב אותן. הכרתי שם מלא אנשים שחלקם גם הפכו לחברים. הם היו מעדות שונות וממדינות שונות.

צבא

בסופו של דבר התגייסתי לחיל הנחל (בשביל ליישב את הארץ), שם היינו צריכים להקים את נחל שור ביישוב אל על (כיום אליעד). כל יום היינו מיישבים עוד קצת את היישוב עד שנבנה יישוב שלם שקיים עד היום. שם למעשה עשיתי טירונות עד שסיימתי את הטירונות. כשסיימתי טירונות, צה"ל רצה שאהיה במודיעין כי אני יודע ערבית טוב, אבל אני לא רציתי, אז הלכתי לקורס חובשים קרביים. צה”ל שיבץ אותי באי סיני ביחידה קרבית בתור חובש בפלוגת סיור, שמטרתה לראות אם יש חדירות בגבול. בשנת 1975, עברתי לגדוד 401  ושם הכרתי את אישתי דבי. דבי הייתה קשרית בגדוד והתחלנו להיות זוג ביחד.

אני החלטתי שאני רוצה להיות מוצב בבה"ד 10 (בית ספר לרפואה צבאית), שירתי שם שנתיים וחצי בתור אחראי על כל הציוד של ענף קצינים, כולל הדרכות וכו’. לאחר שנתיים בבה”ד 10, החלטתי ללכת לקורס קצינים. סיימתי אותו בהצלחה, למרות שהיה קשה מאוד ושיבצו אותי בתור קצין ארגון רפואה בחיל האוויר, שירתי שם 3 שנים. אחרי זה שיבצו אותי בכל מיני תפקידים בשטחים, בפיקוד העורף, בהדרכה בבה”ד 10 וביחידת שדה. הייתי קצין עליון לרפואה. סיימתי את תפקידי בצבא בגיל 45 בתפקיד ראש מדור תורן וקצין רפואה ראשי בדרגת רב סרן.

מלחמת יום כיפור

באוקטובר שנת 1973 התחילה מלחמת יום כיפור. ביום הראשון של המלחמה הייתי בצום בבית הכנסת. לפתע הייתה אזעקה. אני זוכר, שכולם היו בלחץ ובפאניקה. גרתי בעיר בת-ים, התחילו להגיע הרבה טרמפים לעיר שהסיעו אותנו לבסיס. חיפשתי את הפלוגה וכמעט לא היתה פלוגה חלק היו פצועים וחלק היו מתים. המראות היו קשים מאוד, אבל אני החלטתי שאני צריך ללכת להציל את שאר הפצועים שנשארו בשטח עם עוד כמה חיילים שהיו במצב ללכת. זה היה קשה מאוד אבל המשכנו וסיירנו בשביל לתת מענה לכל הפצועים בשטח. היו לי המון חברים בפלוגה שנפצעו ואף חברים שנהרגו. הייתי ממש עצוב כי איבדתי המון חברים אבל הייתי קצת שמח שנגמרה המלחמה.

עבודה

כשסיימתי את השירות הצבאי של בצבא קבע, עבדתי בכמה מקומות עבודה אזרחיים: אם זה בתור מנהל שיווק, ואם זה בתור מנהל ארגון ונראות למרפאות לייזר ובסופו של דבר מצאתי עבודה במשרד הבריאות-אסף הרופא במכון לרפואה משפטית. אני עובד שם כאחראי על הציוד והרכש, וכצלם של מכון הרפואה המשפטית.

הזוית האישית

מוריס: היה לי כיף לעשות את העבודה ואני שמח שהסיפור שלי ממשיך הלאה וישמר לדורות הבאים.

נועה: היה לי כייף לשמוע ולהכיר את שורשי משפחתו של סבא שלי ואני שמחה לדעת מה אנשים עברו בתקופה ההיא, בשביל לעלות ארצה.