מאגר סיפורי מורשת

סבתא סלין דגן מספרת על הגירוש ממצרים והעלייה לישראל

"בשלהי מלחמת סיני (קדש) בין ישראל למצרים בשנת 1956 אבי, שהיה מנהל מחלקה בבנק בקהיר, מצרים חזר הביתה מהעבודה ואז התנפלו עליו שני שוטרים והתחילו להכות ולקלל אותו במילים: "יהודי מסריח, אתם היהודים לוקחים לנו את כל העבודות וחיים בעושר ולנו אין מה לאכול'. לקחו אותו למשטרה ושם נתנו הוראה על סילוק המשפחה ממצרים, תוך 24 שעות.

כל אחד מבני המשפחה הורשה לקחת רק מזוודה קטנה, עם מספר פריטים, ללא מסמכים וללא תמונות. הוריי נאלצו להשאיר את ביתם המפואר, את כל רכושם במצריים לעובדים שלהם שם ולצאת משם ללא כל. הטיסו את אמי, אבי ואותי לרומא, איטליה, ומשם אחרי שבועיים לארץ ישראל. כאשר היינו ברומא ראיתי פעם ראשונה שלג (היה זה בחודש דצמבר בחורף) ומאוד התלהבתי. במצרים ירד בקושי גשם בחורף. בשדה התעופה לוד קיבלנו הפנייה לגור בגני-תקווה, פתח תקווה, היות ושם גרה דודתי שהגיעה לישראל בשנת 1951.

המסמכים של הורי – לעלייה לארץ

קיבלנו צריף מצופה לוחות אלומיניום, שהתעופפו ברוח והגשם הרעיש כל הזמן מיטות 'סוכנות' פשוטות, מקרר שמקררים אותו בעזרת קרח. פעם ביומיים הגיעה משאית עם בלוקים של קרח ואנחנו יצאנו לקבל בלוק קרח, שהיה קר מאוד. החזקנו אותו עם שק שיהיה נוח לאחיזה. במטבח היה שולחן קטן שתמיד היה עליו לחם שחור, מרגרינה וזיתים.

כמה שהיה צפוף הייתה אווירה מאוד נחמדה, מכייון שלכל המשפחות היה אותו הדבר. דלת הכניסה לא נסגרה ולא ננעלה ושכנים היו נכנסים אפילו מבלי לדפוק בדלת. גרנו בצריף כשנה וחצי ואז עברנו לעיר הגדולה פתח-תקווה שהיא אם המושבות. זכינו לעבור לדירה גדולה יותר ואכן היה לי חדר לבד וזה היה כיף, דירה עם גינה, קרובה מאוד לבית הספר "הס", בית ספר עממי. בדירה החדשה זכינו, היות ואמי התקבלה לעבודה בבית חולים השרון בו הועסקה בתרגום לצרפתית של עבודות הדוקטורט* של הרופאים והפרופסורים.

תעודת העולה

אנקדוטה לגבי השם שלי – סלין

בתחילת כיתת ה'. נכנסה לכיתה המחנכת והחלה לבדוק נוכחות של הילדים. כאשר הגיעה לשמי, סלין, הרימה עיניים ואמרה לי לעמוד: "גברתי היקרה, את נמצאת בארץ ישראל ופה מדברים עברית והשמות עבריים לכן יקרא שמך, שרה!". "'איזה באסה", סיננה חברתי, "את יודעת כמה שרות יש בכיתה? שלוש! אחת שרה הגבוהה, שרה רוזנברג ואחת שזאת את, עוד שרה!" מאז קראו לי שרה בבתי הספר וסלין בחוג המשפחה.

בת יחידה

"את בת יחידה? איזה כיף לך, בטח יש לך חדר לבד, יא, בת יחידה מקבלת הכל לעצמה" אלה משפטים שתמיד שמעתי, אז לא! זה לא כיף להיות בת יחידה, זה עצוב, בודד, אין עם מי לשחק, לריב, ללכת מכות, לגונן על אח/ות, בסך הכל משעמם ולא נעים.

הייתי מגיעה הביתה מבית הספר והבית ריק ושקט, לא יכולה לספר חוויות ולשתף… נסעתי שלוש פעמים בשבוע באוטובוס ציבורי לדודתי כדי להריח ולהרגיש שאון* של משפחה, קולות, פעילות ושמחה. שיחקתי לבד בחמש אבנים, אספתי בולים וסידרתי אותם באלבום בולים וכן שיחקתי בגומי והיות ולא היה מי שיחזיק את הקצה השני של הגומי תפסתי אותו עם קצה השולחן.

כאשר הייתי קטנה לא היה לנו טלפון בבית, לא טלוויזיה ולא מחשב. בכיתה ו' התחלתי ללכת לתנועת הנוער העובד, חולצה כחולה עם שרוך אדום, ושם היה כיף. שרנו הרבה שירים עבריים היו לנו פעולות מענינות והכי חשוב, במוצאי שבת אחרי הפעולה הלכנו ברגל למרכז העיר ושם קנינו מנה של פלאפל, כוס גזוז חמוץ מתוק ואחר כך גלידה. זה היה הבילוי הכיפי של מוצאי שבת, חזרנו הביתה בקבוצה שמחים ומאושרים. בקיץ בשבת בבוקר, הגיעה משאית הים פתוחה מאחור ואספה משפחות וילדים לנסיעה לים (אז למשפחות לא הייתה מכונית פרטית כמו היום, נסענו רק בתחבורה ציבורית), המשאית הייתה עם ספסלים לכל האורך והנוסעים ישבו על הספסלים. כאשר הנהג עצר בפתאומיות, כולנו נפלנון אחד על השני ואז היינו צוחקים והיה כיף. הכי אהבתי את הים, מכיוון שידעתי לשחות (אבי לימד אותי) והרבה ילדים לא ידעו, כך השווצתי והתפארתי שאני יודעת לשחות והם לא.

תמונה למזכרת מתקופת השירות הצבאי

הזוית האישית

סבתא סלין: את עבודתנו עשינו בתקופת מגפת הקורונה וזו הייתה התקופה מאוד מאתגרת וקשה: היות והיו פעם מבודדים, פעם חולים, ולעיתים כאלה שהיו במגע עם מאומת, כך שהיו הרבה מאוד הפסקות בעבודה, אך יכולנו לה!!! נהנתי מאוד מהעבודה עם נועה נכדתי וראיתי והרגשתי כמה היא דעתנית וחכמה וכמובן דעתה בלבד נחשבה בעבודה.