מאגר סיפורי מורשת

שלום, השם שלי בערבית הוא גמילה ובעברית יפה. נולדתי במצרים, בעיר הבירה קהיר.

עליתי לארץ בשנת 1949 עקב גירוש היהודים ממצרים באותה תקופה. הגענו לארץ באונייה ממצרים לעתלית ומשם למעברה בהרצליה שנקראה ג'ליל. למדתי עברית בבית הספר אבל דיברתי גם ערבית בבית. עליתי לארץ בגיל שנה, אז אני לא זוכרת את התחושה של עולה חדשה. וכמו כל העולים מארצות ערב גרנו בצריף במעברה.

הבית היה קטן והשירותים היו בחוץ והמקלחת גם. להורים שלי קראו אלגרה ומאיר ויש לי ארבעה אחים: יהודית, רחל, מרים, סעדיה ז"ל ומנחם. אבא שלי עבד במטוויה באזור תעשייה הרצליה ואימא שלי עבדה במלון אכדיה בתור עוזרת בחדרים. המאכלים שהיינו אוכלים בשבת היו חומוס, טחינה ופול. היינו אוכלים תבשילים טעימים שאימא הייתה מכינה. בילדותי שיחקתי עם חברים בפסי רכבת, חמש אבנים, קלאס ועוד משחקים שונים בחצר. היינו הולכים ברגל לים בהרצליה.

למדתי בהתחלה בבית ספר בן צבי עד כיתה ד' ואחר כך למדתי בבית ספר ויצמן אחר הצהרים. למדנו מקצועות כמו היסטוריה, תנ"ך שמאוד אהבתי וחשבון, מקצוע אליו לא התחברתי. יחסינו עם המורים היו טובים ואני לא זוכרת שהיו לנו טיולים או מסיבות בתקופת בית הספר.

המוסיקה שהייתי שומעת הייתה של פריד אל אטרש ומוזיקה ערבית. הריקודים שהיו רוקדים בשנים האלו היו ריקודים סלוניים – ואלס, טנגו, צ'ה צ'ה צ'ה. הייתי שומעת בבית מוזיקה ערבית וגם את אלביס פרסלי. בתור נערה הייתי הולכת לקולנוע וגם לדיסקוטקים עם חברים שלי והם היו רוקדים ביחד. אמצעי התקשורת שהיו באותה תקופה היו בעיקר רדיו כי לא היו עוד טלפונים.

הכרתי את בעלי צורי ז"ל בדיסקוטקים שהייתי הולכת לרקוד בגיל 18. יש לנו ארבעה ילדים ושמונה נכדים ורובם גרים בהרצליה.

הזוית האישית

סבתא יפה: נהניתי שכל המשפחה השתתפה בתהליך הכנת הסיפור.