מאגר סיפורי מורשת

שמי ציונה ישורון נולדתי ב 1950 בגדרה.

העלייה לארץ

נולדתי  שנתיים לאחר קום המדינה, כשהתחילו גלי עלייה גדולים לארץ. ההורים שלי שנולדו בתימן, רצו להגיע לארץ ישראל, זה היה החלום שלהם מזה זמן רב. היה מאוד קשה להגיע מתימן לישראל, משום שהתימנים לא אפשרו  לצאת מתימן, כך שהורי היו צריכים לברוח מהמדינה.

בתחילה באו שליחים בהיחבא מארץ ישראל לתימן, כדי לעזור ליהודי תימן, ושכנעו אותם לעלות ארצה, ועזרו להבריח אותם. יהודי תימן ארזו איתם  תיקים קטנים, עם מעט מאוד דברים. וזה מה שיכלו לשאת איתם במהלך חודשי המסע הארוכים, בהם נדדו ממקום למקום. הם עברו בין כפרים, עם מעט מאוד אוכל, עם ילדים קטנים, ולעיתים נתקלו בשודדים. ימים ארוכים הלכו ברגל, ולבסוף הגיעו למחנה ליד עדן, עיר הבירה של תימן, ושם שיכנו אותם באוהלים ובבתי פח. ההורים שלי היו עם ילדה אחת, אחותי הגדולה צביה.

הם חיכו במחנה הזה במשך שנה וחצי, בתנאים בלתי נסבלים. הם המשיכו לקוות שיבואו לאסוף אותם במטוס, ובינתיים למדו עברית, לקרוא ולכתוב ואפילו לרקוד. הם היו מוכנים לחכות הרבה, ולסבול, בתנאי שבסוף אכן יזכו לעלות ארצה לארץ ישראל. בסופו של דבר הגיע מטוס גדול, ללא כיסאות, וכך הם טסו לארץ ישראל.

זו היתה העלייה במסגרת "מרבד הקסמים". הם הגיעו לשדה התעופה בארץ, ומשם הסיעו אותם למחנות עולים, שנקראו מעברות. המעברות היו מחנות, ובהם אוהלים או צריפים רעועים. את הוריי לקחו למעברה של אוהלים, ליד גדרה. במהלך המסע ארצה, אמא שלי היתה בהיריון איתי, כך שאני כבר נולדתי בארץ, במעברה בגדרה.

אמא שלי סיפרה שכאשר היתה צריכה ללדת, היא קראה לשכנה שלה המיילדת, כדי שתעזור לה. היה זה יום חורפי עם רוחות חזקות, והאוהל כולו התנדנד, אז קראו לילדים הגדולים של המחנה, כדי שיחזיקו את האוהל, שלא יעוף ברוח ואמי תוכל ללדת, וכך נולדתי. כשגדלתי, הילדים האלה שגדלו איתי בשכונה, תמיד היו מספרים לי איך הציצו לתוך האוהל, לראות איך אמא שלי יולדת.

באוהלים האלה גרנו כשנתיים, ולאחר מכן עברנו לקריית עקרון כי שם התחילו לבנות בתים. דוד שלי, שהיה כבר וותיק יותר בארץ, עזר לנו לקבל אישור להיכנס לבית חדש, ולאחר מכן גם לקנות אותו. מאז ועד יום מותם, הורי גרו  בקריית עקרון. אני גדלתי שם ולמדתי שם בבית הספר היסודי עד גיל ארבע עשרה.

מנהגים מיוחדים שהיו לנו בבית

היו לנו בעיקר מנהגים מתימן, מאורח החיים היהודי בתימן. אז בארץ ישראל, לא היו מאפיות וסופרמרקטים גדולים כמו היום, רק כשהייתי קצת יותר גדולה, פתחו מכולת קטנה בקרית עקרון. אמא שלי היתה אופה בשבילנו פיתות תימניות ולחוח בטאבון שבנינו בחצר הבית שלנו. בשבתות, מכיוון שאסור היה להבעיר אש, ולא היתה פלטה חשמלית כמו היום, היינו משאירים גחלים בטאבון, שמים מעל רשת, ועליה את כל האוכל לשבת. וגם קומקום מים לקפה ותה.

כשהייתי בכיתה א', לא היה הרבה אוכל בבית. היה לחם שחור פשוט, מרגרינה וריבה. זה מה שאכלנו רוב הזמן. בערב, אמא שלי היתה מכינה מרק עדשים או משהו דומה. מרק עוף היינו אוכלים רק בערב שבת, מכיוון שזה היה מוצר יקר באותם ימים, ושמרו אותו למועדים מיוחדים בלבד.

כילדים, לא היו לנו משחקים או צעצועים בבית, כי לא היה מספיק כסף לקנות אותם. כך שכל המשחקים שלנו היו בחוץ – בחצר הבית שלנו ובשכונה. היה לנו עץ תאנה גבוה, עליו שיחקנו ואכלנו מפירותיו. היה לנו כביש ליד הבית אבל הוא עדיין לא היה סלול. היינו משחקים לידו תופסת, ומחבואים, וקלאס. עד שסללו את הכביש ונעשה מסוכן, עם המכוניות שהתחילו לנסוע בשכונה.

היו לי חברות טובות ונחמדות, והאחים שלי היו תמיד מפריעים לנו. היינו הולכות יחד לבית הספר, ומשוחחות ביחד. היתה זו דרך ארוכה, כארבעים וחמש דקות לכל כיוון ברגל. לא היו לנו הסעות. היו לנו בתי ספר דתי וחילוני, אני בחרתי ללמוד בחילוני. היו לנו חוגים כמו תפירה, חקלאות. מאוד אהבתי את בית הספר ובכלל ללמוד. כשלמדתי לקרוא הייתי מאושרת. קראתי המון והייתי לוקחת ספרים מספריית בית הספר.

הלימודים בבית הספר החקלאי "עיינות"

כשהגעתי לכיתה ח', רציתי מאוד ללכת ללמוד בבית ספר חקלאי, "עיינות". בתחילה ההורים לא הסכימו  מכיוון שרצו שאשאר קרוב אליהם בבית. לבסוף הם השתכנעו, ולמדתי בבית ספר חקלאי כארבע שנים בתנאי פנימייה. היה לי שם מאוד מאוד כיף, ועשיתי תעודת בגרות מלאה. כל  יום היינו לומדים שש שעות ועובדים שלוש שעות – בלול, בחקלאות, במטעים, בגן הירק ובנוי. את הבגרות שלי עשיתי בלול, ובמטע, אותם הכי אהבתי. היו לנו חיי חברה מלאים, עשירים וגדושים, וגם חוגים נהדרים. עד היום, בני כיתתי מעיינות שומרים על קשר קרוב ומצוין, ואף נסענו לחו"ל יחד מספר פעמים. אנחנו  חברים מאוד טובים עד היום.

השירות הצבאי

לאחר שסיימתי את בית הספר התיכון, התגייסתי לנח"ל. חלק מבני הכיתה שלי היו איתי גם. הגענו לטירונות בגלגל, והקמנו את הישוב. לאחר מכן עברנו לאשדות יעקב, שם היתה לי משפחה מאמצת, שאיתם אני בקשר עד היום. במסגרת גרעין הנח"ל היינו גם במרום גולן. אחרי הצבא, החלטתי שמרום גולן לא מתאימה לי, ושאני חוזרת לקריית עקרון, להורים ולאחים שלי.

התחלתי לעבוד במכון הוולקני והיה לי ממש כיף שם. אז כבר הייתי חברה של סבא משה, והוא ממש התעקש שנעבור לגור יחד בקיבוץ מרום גולן. החלטנו להתחתן, וחזרנו למרום גולן. ומאז ועד היום אני שם. נולדו לי שני ילדים, קודם נולד לירון, ואחריו אושרת וחיינו חיי קיבוץ מאושרים.

גלגולו של חפץ

חפץ מיוחד עליו אספר, הוא כלי עתיק לשמירת תבלינים. זהו כלי שקיבלתי מסבתא שלי, סבתא נעמי שהביאה אותו איתה מתימן. סבתא נהגה לשמור בו תבלינים, כגון חילבה וכורכום. הכלי נארג מצמחי מים כמו גומא, שהיה צריך להשרות אותם במים, ורק אחר כך לקלוע אותם באופן צפוף. הכלי הזה נמצא בידי עשרות שנים, וזאת מזכרת יקרה מסבתא שלי.

כלי לשמירת תבלינים

הזווית האישית

ציונה: ליה נכדתי היקרה, אני מאחלת לך לשנה זו שתלמדי הרבה דברים חדשים, ותתעמקי במשפחה שלך. תלמדי על השורשים שלך, שזה בדיוק מה שאת עושה עכשיו. זה מאוד חשוב בעיניי ואני בטוחה שזה יעזור לך בחיים גם. אני מאחלת לך שנה מעניינת, ושתתחילי לחשוב על דברים אחרים, כי את מתבגרת ותלמדי לנווט את דרכך בעולם בכיף ובשמחה.