מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות

שמי מרינה רוז'נקו. נולדתי בתאריך 19.11.1951, במוסקבה (אז ברית המועצות), לאבי, גרישה (צבי) קרצמן ולאמי, זוריה בוקשטיין. נולדתי וגדלתי במשפחה אוהבת ומחבקת. כבת יחידה, לא הלכתי לגן ילדים ולכן גדלתי רוב הזמן אצל סבא וסבתא שלי מצד אבא, אבל בחופשות הקיץ ביליתי עם סבתא מצד אימא שלי שהייתה שוכרת בית קיט כל שנה. היא הייתה אומנית רקמה וסריגה ועד היום אני שומרת את העבודות המיוחדות שלה.

בית הספר שלנו היה לכל הגילאים ובאותו בניין (תוכנית לימודים עשר שנתית), לכן לא הייתי צריכה לעבור בין בתי ספר שונים. בית הספר היה מאוד קרוב לבית שלי ולכן הלכתי כל יום לבד ברגל.

אני בכיתה א' – 1958

בכיתה א' נתקלתי בפעם הראשונה באנטישמיות כאשר ביקשתי מילד מהכיתה עפרון לרגע, וקיבלתי בתשובה: ליהודים אני לא נותן (ילד בן 7). בכל מקום היו מזהים אותך כי יהודייה בגלל שם המשפחה השונה (לא רוסי טיפוסי), המראה החיצוני וגם מכך שמכיתה א' כותבים ביומן גם את הלאום שלך.

פעם הלכתי לבית הספר בחורף עם גרבי ברך ומעיל פרווה קצר, (כך גידלו אותי בבית שאהיה חסינה לקור). הסדרנית של בית הספר נבהלה לראות אותי ולא נתנה לי להיכנס לכיתה בלי שאביא את ההורים, כי חשבה שהם לא דואגים לי מספיק.

בבית ספר מאוד היה מקובל לערוך תחרויות קריאה ודקלום וזכיתי בהרבה מהן. מגיל צעיר אהבתי ביולוגיה ואנטומיה, וכבר מכיתה ב' ידעתי שאני רוצה להיות אחות כמו אימא או רופאה (כמו הרבה מקרובי משפחתי).

בסיום לימודיי בבית הספר ניגשתי למבחני הכניסה לאוניברסיטה לרפואה במוסקבה ובאחד המבחנים (שהיו בעל פה) שמעתי במקרה שיחה של אחראי הבוחנים, שסינן: "ליהודים אל תתנו ציונים טובים!", לכן לא התקבלתי לרפואה. בלית ברירה הלכתי לאוניברסיטה אחרת, (שכן קיבלה יהודים) וסיימתי תואר שני כמהנדסת כימיה. על אף שסיימתי את לימודי עם תואר שני בהנדסה כימית, מעולם לא הפסקתי לחלום על רפואה. המשכתי לעבוד כמהנדסת והתחלתי תואר שלישי במכון למחקר ידוע בתחום.

החיים נמשכו. התחתנתי, ילדתי את בתי הבכורה ובסוף הרפואה ניצחה!

עזבתי את הקריירה המוצלחת והלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות במסלול מיילדות. בזמנו ברוסיה היה אסור ללמוד במקצועות לא אקדמיים אחרי שכבר סיימת אוניברסיטה, כך שנאלצתי להסתיר את העובדה שיש לי תואר. זה לא היה קל ודי מסוכן. בסוף מסלול הלימודים קיבלנו אישור עלייה לארץ ולא הייתה לי ברירה אלא לעזוב את הלימודים.

ב-22 בנובמבר, 1976, עליתי עם משפחתי ארצה.

כל עלייה היא שלב מאוד קשה ומורכב בחיים, כמו כל שינוי בלתי ידוע, במיוחד אם את חיה מאחורי מסך הברזל, מקבלת חינוך סובייטי ואין לך שום מושג מה זו יהדות, תרבות יהודית, חגים וכו'…  נוסף לכך אין לך שום מידע על העולם החיצון, רק מה שמגישים ברדיו או טלוויזיה עם הצנזורה. גם אין אפשרות לצאת לחו"'ל. את נהנית ממה שיש ומשוכנעת שהחיים הם טובים כי יש משפחה נהדרת, חברים, חוויות, חוגים, טיולים.

עוד כשהייתי בת 12-13, אבא וסבא שלי התחילו לקבל מידע בסתר (דרך טרנזיסטור קטן), על כל מה שמתרחש בעולם וגם בישראל, (כי אסור היה לשמוע תחנות רדיו זרות). בשנות השישים קיבלנו גם מידע על יוסף מישן, גיסה של סבתא, שלא ידענו דבר על גורלו משנות השלושים. הסתבר לנו שבאמצע שנות ה-30 עלה ארצה והוא מתגורר בתל-אביב. אבל אז התחילה מלחמת ששת הימים, היחסים בין ברית המועצות וישראל נותקו, ושוב נשארנו מאחורי מסך הברזל עם גל אנטישמיות חזק.

רק בתחילת שנות השבעים, אחרי שנפרץ המסך על ידי קבוצת גיבורים ציונים, התחילו יהודים לחשוב על עלייה – תהליך ארוך, מסובך וממושך, עם הרבה סיבוכים. לקח לנו כמה שנים לפני שהגענו להסכמה שצריך לעלות. הקושי הכי גדול היה שלא כל בני המשפחה הסכימו. הפרידה הרגשית מההורים והסבים הייתה מאוד כואבת.

באותם זמנים אם קיבלת אישור מהממשלה לצאת מברית המועצות לא היית בטוח שאי פעם תפגוש את משפחתך שוב – המסך נסגר. גם לא יכולנו להיפרד מחברים וקרובים כי חלק מהמשפחה נשארה והידיעה על עלייתנו יכלה לשבש להם את החיים בגלל שעזבנו. נחשבנו כבוגדי המולדת. קושי נוסף היה בכך שכדי לעלות לארץ היינו חייבים לשלם סכומי כסף גדולים מאוד עבור ביטול האזרחות הסובייטית לכל אחד מבני המשפחה, (שמונה משכורות חודשיות).

מבחינה טכנית, העזיבה עצמה הייתה יחסית קלה – ממוסקבה טסנו לווינה כי היא הייתה תחנת מעבר לישראל, וגרנו שם שלושה ימים במנזר סגור מטעמי הביטחון. שם חגגנו קבלת שבת ראשונה שלא היה לי שום מושג מה זה. היה חדש ומרגש במיוחד שבאותו יום גם חגגתי את יום הולדתי ה-25!

לאחר מכן טסנו לארץ, בילינו כמה שעות טובות בשדה התעופה בלוד עד שבאמצע הלילה הסיעו אותנו למרכז קליטה "אור עקיבא" – מקום ראשון במולדת!

היינו מאושרים, באופוריה מהמקום החדש למרות שהיינו זוג צעיר עם ילדה קטנטונת בת פחות משלוש שלא ישנה כל הלילה בגלל הטיסה והסידורים הממושכים. באותו לילה השומר שפתח לנו את הקרוואן, התנצל שאין לו אפשרות לחבר לנו גז כדי לחמם מים, והביא לנו בקבוק חלב וקצת עוגיות, (שאני בטוחה שהיו שלו לשמירת לילה), כי ראה את הילדה הקטנה. לא אשכח את זה עד סוף חיי.

למחרת התעוררנו עם שמש זורחת, שמיים כחולים, פרחים בכל מקום (מה שלא הצלחנו לראות בלילה) – ההפך הגמור ממוסקבה וגם מווינה המושלגת והגשומה בנובמבר! התחלנו ללמוד עברית באולפן. לא ידעתי את האלף-בית. בעלי למד מעט לפני שעלינו ובימים הראשונים הוא היה הקשר היחיד שלי עם העולם החיצון. הילדה הלכה לגן בתוך מרכז קליטה, ישר דיברו איתה בעברית ולהורים לא הייתה אפשרות אפילו להכין אותה לחיים חדשים!

קיבלנו מעט כסף למחיה והיינו צריכים לחשב כל לירה (אז עוד היו לירות ולא שקלים חדשים), כי לא ידענו אם יספיק לנו הכסף לגמור את החודש – האינפלציה הייתה כל כך גבוהה שאי אפשר היה לדעת מה יהיו המחירים של המצרכים הבסיסיים בכל יום. עד עכשיו שמורות אצלי מחברות שרשמתי בהן את הכנסות וההוצאות.

חגגנו חגים, למדנו שירים, נסענו לטיולים – נכנסנו לחיי הארץ.

הקשר היחיד עם המשפחה היו מכתבים שכתבתי כל יום וגם קיבלתי משם. כעבור חצי שנה עלו ארצה סבא וסבתא שלי, וחודשיים אחריהם ההורים. זאת הייתה שמחה לנצח!

סבא וסבתא עזרו לנו עם הילדה, ההורים גם למדו עברית כי היו חייבים להמשיך לעבוד (הם היו רק בני חמישים), והשתלבו כל אחד במקצוע שלו – אבי פנה ללמד פיסיקה בתיכון ואמי התקבלה לעבודה כאחות בבית חולים.

בארץ, אחרי ארבעה חודשי לימוד עברית באולפן, התקבלתי לבית ספר לאחיות. סיימתי שנתיים של תואר אחות מוסמכת, הספקתי גם ללדת בן, והתחלתי לעבוד בבית חולים. שנה אחרי תחילת העבודה התקבלתי לקורס מיילדות ובסיומו עבדתי בחדר לידה בבית החולים וולפסון במשך עשרים וחמש שנה.

כל ילדי המשפחה, כולל נכדיי (למעט אחד), נולדו עם עזרתי שם. תחת ידיי יולדו קרוב ל-10,000 תינוקות. במקביל עבדתי עשרים שנה במכבי, במחלקה לבריאות האישה, שגם שם יצא לי ליילד מקרי חרום.

משנת 2018 אני בגמלאות

השתדלתי להתמיד בתחביבים שלי (עד כמה שניתן) גם בארץ. אפילו בתור עולים חדשים, ללא רכב וללא משאבים, השתדלנו לנסוע לכל הטיולים האפשריים. חרשנו את הארץ ועד היום אנחנו לא מפסיקים להתפעל כמה עוד מקומות אפשר לראות שלא הכרנו. תמיד היינו מוקפים בחברים, חגגנו את כל החגים, טיילנו והמשכנו בחיי חברה פעילים.

אני חובבת צילום ולכן מתעדת את כל האירועים המשפחתיים והחברתיים, מכינה מצגות ואלבומים. עוד לפני שיצאתי לפנסיה התחלתי לצייר (שלא ידעתי שאני מסוגלת – בעבר רק התעניינתי בציורים במוזאונים שונים) וממשיכה עד היום.

בארץ הצלחתי גם להגשים את חלום ילדות – רכיבה על סוסים ולמדתי רכיבה במשך שנה בגיל מבוגר. היות שאני חובבת ריקודים, רקדתי פלמנקו שנים רבות. כמו כן השתתפתי בטריאתלון נשים במשך כמה שנים והעברתי את השרביט לנכדים.

כמו כל סבתא, התחביב הגדול והמהנה ביותר הוא לבלות עם הנכדים, לפנק אותם בבישולים ומאפים ובכל הזדמנות לספר על השורשים (את הנכדים הגדולים עוד הספקתי לקחת למוסקבה וכל מה שהיה מתוכנן לקטנים נעצר בתאריך 24.02.2022 בגלל מלחמה בין רוסיה ואוקראינה).

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא מרינה: התוכנית מעניינת, נהניתי לספר את הסיפור לנכדתי ומקווה שהיא תעביר אותו גם לנכדים שלה.