מאגר סיפורי מורשת

שמי חגית צור חלמיש, סבתא של נדב. שנינו השתתפנו יחד בתכנית הקשר הרב דורי ותיעדנו את סיפור משפחתי.

סבא רבא חיים קופפר

סבא רבא שלי חיים קופפר (עוברת לנחשון) נולד בגרמניה בשנת 1930. אביו (אברהם קופפר) נולד בפולין הוא היה הבן ה – 19. כשנולד חלק מאחיו כבר עזבו את הבית והוא לא הכיר את כל המשפחה המורחבת. מאוחר יותר עברה המשפחה לגרמניה והשתקעה בעיר מינכן. שם עסק אבא של סבא רבא שלי במסחר והיה אמיד. הוא התחתן עם הני פוייכטונגר שבאה ממשפחה אריסטוקרטית. שם גם נולד סבא רבא שלי. אביו חזה את מעשיה של המפלגה הנאצית, והחליט לעלות לארץ ישראל. בשנת 1933 הם עלו לארץ עם כל רכושם והתגוררו בירושלים. הודות לחזון של אבא של סבא רבא הם ניצלו מזוועת השואה וגם הצליחו כלכלית בישראל. סבא רבא שלי קיבל חינוך דתי. בזמן שירותו הצבאי "חזר בשאלה".

סבא רבא שירת בחיל הקשר ולחם במלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

סבתא רבתא ליה דה יונג

סבתא רבתא שלי ליה דה יונגה (אומה), נולדה בצפון הולנד בשנת 1937. שמות הוריה בטי ופליקס דה יונגה. עד שמלאו לה חמש שנים הם חיו חיים מאושרים. בשנת 1940 הגיע להולנד מארצות הברית בן דוד של פליקס וסיפר להם מה הולך לקרות בהולנד ומה כבר קורה בגרמניה. הוא הציע להם להגר לארצות הברית ואף הציע לדאוג להם לניירת, לדיור ופרנסה. הוריה של אומה לא רצו לעזוב את הולנד בגלל שהם לא האמינו לו. בנוסף היו להם שתי אמהות זקנות שאותן לא רצו לעזוב. בגלל החלטה זו הם עברו את השואה בהולנד. כל המשפחה של סבתא רבתא אומה מצד אביה נספו בשואה. מצד אימא שלה ניצלו מעטים.

דודים של סבתא רבתא היו במחתרת והם דאגו למקומות מסתור לסבתא רבתא שלי ולאימא ולעוד יהודים רבים בהולנד. סבתא רבתא שלי הייתה במספר מקומות מסתור ובשנתיים האחרונות למלחמה היא ואמה הסתתרו אצל איכר נוצרי אדוק שהציל את חייהן. בשנת 2017 סבתא רבתא וסבתי ואחיה נסעו להולנד לטקס לרגל הענקת חסידי אומות עולם למשפחת האיכר שהצילה אותם.

לאחר המלחמה חזרו סבתא רבתא ואמה לעיר מגוריהן כרונינגן. לאט לאט חזרו לחיי שיגרה בעיר שהשתנתה מאוד. לעירם הגיעו שליחי הסוכנות היהודית ואירגנו אותם לעלייה לארץ ישראל. סבתא רבתא ואמה עלו לארץ בשנת 1950 באונייה נגבה. הן גרו בתחילה בקיבוץ כפר גלעדי. הקליטה בארץ של סבתא רבתא לא הייתה פשוטה. החיים בקיבוץ היו שונים מאוד מחייה בהולנד לקח לה זמן רב להתאקלם. סבתא רבתא למדה בבית ספר לאחיות בבלינסון ולאחר סיום הלימודים נישאה לסבא רבא חיים.

סבא רבא וסבתא רבתא ביום חתונתם

סבתא רבתא והוריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בכרונינגן – צפון הולנד 

סבתא שלי נולדה בשנת 1958 בתל אביב וגרה שם תקופה קצרה. בגיל שלוש עברה לרמת חן (שכונה ברמת גן). רמת חן של פעם הייתה מלאה בשדות. אפילו העורק הראשי שגובל ברמת חן, (כביש אלוף שדה) לא היה קיים. במקום כביש היו שדות ובהם טיילו המון. באביב פרחו שלל פרחים שכיום כבר לא רואים בערים, למשל צבעוניים, מטה אהרון, ציפורני חתול ועוד. רמת חן הייתה שכונה שהיה כייף לגדול בה. הפעילות החברתית העיקרית שלה הייתה ברחוב. הם שיחקו משחקי חברה כגון: חמש אבנים, תופסת, שלוש מקלות וגולות. טלוויזיה לא הייתה. אימא של סבתא רבתא גרה באותה התקופה בכפר סבא והייתה מגיעה לבקר פעם בשבוע בשלושה אוטובוסים! היא הייתה נשארת ללון לילה וכך עזרה לסבתא רבתא בעבודות הבית. בערבים איפשרה להוריה לצאת לבלות ושמרה על סבתא ושני אחיה הקטנים. אימא של סבתא רבתא לא ידעה עברית. תודות לה סבתא ואחיה דוברים את השפה ההולנדית. היא סיפרה להם סיפורים כגון שלגיה, לכלוכית בהולנדית. סבתא בילדותה הייתה פעילה בתנועת הצופים, ניגנה על חלילית ועל גיטרה.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, סבא רבא גוייס למלחמה. הוא שירת בחיל הקשר בסיני. סבתא רבתא נשארה עם שלושה ילדים קטנים. אימא שלה הגיעה לעזור לה. וסבא של סבתא גוייס ובישל אוכל לחיילים בהתנדבות. באותה התקופה לא היו מקלטים ובעזרת שכן שלא גוייס חפרו שוחה ומסביבה שמו שקי יוטה מלאים בחול. בלילה היו אזעקות. כל אחד ידע מה תפקידו. סבתא לקחה את הפנס, אימא של סבתא רבתא לקחה את יואב (אחיה האמצעי) וסבתא רבתא לקחה את אחיה אבנר (אחיה הקטן) שהיה מאוד חולה. סבתא מספרת: "הגענו לשוחה התמקמנו וכיבינו מייד את הפנס. כאשר הייתה אזעקת הרגעה שבנו הביתה". התקופה הייתה מאוד מתוחה ויחסית קצרה. לאחר המלחמה האווירה הייתה טובה שחררנו את ירושלים! סבא רבא חזר מהמלחמה ולאחר תקופה יצאו כל המשפחה לטיולים באזורים שנכבשו כגון לעזה לשכם לרמת הגולן ליריחו ולסיני ולירושלים.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. סבתא הייתה בת 16 וזה היה יום הכיפורים הראשון והאחרון שסבתא צמה. בזמן המלחמה סבתא התנדבה וחילקה דואר. (לאחר המלחמה קיבלה אות הוקרה משר התקשורת שמעון פרס) במסגרת בית ספרית התנדבה בבסיס תל השומר בקיפול מדים לחיילים. סבתא שמה מכתבים לחיילים בתוך כיס החולצה כדי לעודדם. לאחר המלחמה סבתא התכתבה עם אחד החיילים שקיבל את מכתבה וזה ריגש אותה מאוד.

בשנת 1975 סבתא נשלחה מטעם בית הספר לחילופי תלמידים בדרום אפריקה. זו הייתה חוויה מרגשת ומיוחדת. סבתא הייתה שם חודשיים. מידי יום היא הלכה לבית ספר בדרום אפריקה. היא מספרת: "ההבדלים בינינו הישראלים למארחים הדרום אפריקאים היו עצומים". במשפחה שסבתא התארחה בה הייתה משרתת שעשתה את כל עבודות הבית. בבוקר הראשון של סבתא בבית המארחים סבתא סידרה את מיטתה כמו שהייתה רגילה בביתה בארץ ולאחר מכן האמא של הילד המארח ביקשה מסבתא לא לסדר יותר את המיטה כי לא רצתה שסבתא תפנק את המשרתת "you will spoil my maid" – משפט זה זיעזע את סבתא מאוד וזה חקוק בזיכרונה עד עצם היום זה! ההבדל המרכזי בחיי היום יום של סבתא היה שבישראל סבתא הייתה חופשיה ובדרום אפריקה הייתה מוגבלת ביציאה מחוץ לבית בגלל פחד מהאפריקאים שנגרם בעקבות אפרטיהייד.

סבתא רבתא (ליה) עם סבתא חגית

הזוית האישית

סבתא חגית: אני מאוד גאה שנדב בחר בי כשותפה לפרוייקט המיוחד הזה. במפגשים למדתי הרבה על נדב. הרגישות שלו התענינות שלו בעבר של משפחתי ובעברי הייתה מלאה בסקרנות. למדתי שנדב יודע להקשיב וזוכר סיפורים שסיפרתי לו בעבר. מאוד התרגשתי שנדב בחר בסדנה במוזיאון אנו את התמונה עם הגולות. נדב קישר את התמונה לסיפור שסיפרתי לו לפני כמה שנים. אני מרגישה שהמפגשים קירבו אותנו יותר אחד לשניה. ולמדנו אחד על השניה הרבה דברים חדשים . מאחלת לנדבי שתמשיך בדרכך הרגישה והמיוחדת להצליח ולפרוח. אוהבת אותך המון.

נדב: היה לי כייף לשבת עם סבתא, לשמוע סיפורים ולשמוע על דברים שלא ידעתי על המשפחה ועל החיים של סבתא. אני מאחלת לך שתמשיכי לטייל ולעשות חיים ושתזכי להיות "אומה" (=סבתא רבתא).