מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר נהרי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי, תיכון מית"ר, במסגרת המעורבות החברתית. בחרתי לתעד את סיפורו של יצחק ננקין מותיקי היישוב גני תקווה.

קורותיו בתקופת השואה

יצחק ננקין נולד בפולין בשנת 1928. כשהוא היה בן 11 פרצה מלחמת העולם השנייה ומשפחתו הגיעה לאחד ממחנות הריכוז בלובלין. לאחר זמן מה, חבריו הנוצרים של אביו חילצו אותם מן המחנה. לפני שפרצה המלחמה, אביו שלח את אחותו של יצחק ללמוד בורשה. היא חזרה לעירם והתחבאה אצל חבריו הנוצרים של אביו, שחילצו את שאר המשפחה לאחר כמספר ימים.

המשפחה שהתאחדה בזכות חבריו הנוצריים של האבא החלה במנוסה, לעבור את הגבול מפולין, אך לרוע מזלם, הגרמנים החלו בהפגזות ושוב הם נאלצו להפרד, כדי להגן על עצמם הם התפצלו. יצחק מספר שבעת בריחתו, הוא ראה קצין גרמני ואישה אוחזת תינוקת בידה כששתי רגליה (של האישה) כרותות. במילותיה האחרונות היא ביקשה מהקצין הגרמני שיהרוג אותה. הקצין הרג אותה ולקח את התינוקת. הוא ראה את יצחק אך לא עשה דבר. לאחר תלאות, לבסוף יצחק נפגש עם בני משפחתו, אולם כשחיפשו את אחותו הגדולה, הם לא מצאו אותה והגיעו למסקנה שהנורא מכל קרה.

בניסיונם השני של בני המשפחה להימלט מן המלחמה, שוב הגרמנים החלו בהפגזות והפעם אביו של יצחק קיבל רסיס גדול בבטנו. הוא הספיק להגיד לבנו יצחק: "ילד שלי, תשמור על המשפחה". יצחק סיפר שהיו שם מאות הרוגים, והוא הצליח להימלט יחד עם אמו ואחיו.

במנוסתם, אחרי זמן מה, יצחק ומשפחתו הגיעו אל היערות. יצחק סיפר שהוא היה "גנב", כדי לספק לכל משפחתו אוכל. הוא נאלץ, לצאת  בלילות אל השדות של הנוצרים (היו להם תבואות של חיטה, תפוחי אדמה וכו'..) ולקחת כל המ שהצליח למצוא, כדי שיהיה למשפחתו אוכל. יצחק סיפר שבאחד הימים אמר לאימא שלו ואמר לה שאין לו מכנסיים. אמו מצאה שק, חוררה בו חורים והלבישה לו אותם. כך בלילה כשהיה מתגנב לשדות הנוצרים, היה שם את תבואותיהם במכנסי השק שלו ומביא למשפחתו.

בבריחותיהם, באחת הפעמים, יצחק מספר שהוא ראה סוס משוטט, הוא לקח אותו ורכב עליו. הם המשיכו בבריחתם עם הסוס, לאחר יום הגיעו לכפר נטוש, ושם הוא הבחין בעגלה נטושה, כיוון שלא היו להם רתמות, יצחק קשר שמיכה שהייתה להם אל הסוס ואל העגלה, במקום רתמה וכך הם התקדמו עם הסוס והעגלה היער בבלארוס.

בעת הנסיעה, אחיו הקטן של יצחק, אריה, שהיה אז בן שלוש, נפל מן העגלה. והם לא הבחינו בכך בחושך. כאשר הגיעו על היער, יצחק שאל את אמו איפה אחיו הקטן? הם החלו לחפשו, השעה הייתה מאוחרת ולא היה אור. לפתע, יצחק הבחין באחיו הקטן שהיה בזרועותיה של אישה. יצחק רץ אליו, חיבק אותו ורצה להודות לאישה שמצאה אותו, אך היא כבר ברחה. כאשר הוא חזר עם אריה אחיו הקטן לאמו, הוא לא ראה את אחיו השני, את אייזק. אמו לא שמה לב שהוא נעלם ושוב יצחק רץ לחפש אותו, בחשיכה, אך הפעם ללא הצלחה. בבוקר, כשהאיר היום, יצחק החל  שוב בחיפושים אחר אחיו, אייזק, ביער הגדול ומבורך בעצים גדולים.  לבסוף יצחק הבחין באחיו הישן למרגלות  אחד העצים. יצחק סיפר לי שזה היה מזל גדול מאוד.

בתום המלחמה

לאחר המלחמה, בשנת 1946, אמרו ליצחק שהוא צריך לנסוע ברכבת כדי למצוא קרובי משפחה. יצחק זוכר את האירוע, בתחנת הרכבת, אחד האנשים שזיהה שהוא יהודי, דחף אותו אל המסילות. למזלו של יצחק הוא הצליח לקום לפני שהרכבת הגיעה לתחנה.

בשנת 1948, היגיעו למחנה הפליטים שהוא היה בו, שני אנשים, גבר ואישה: השניים התחננו אליו ואל חבריו במחנה, והציעו להם לעלות לארץ כדי להילחם במלחמת העצמאות. יצחק ועוד שבעה מחבריו למחנה אמרו כולם בפה אחד – כן! כך היה, לפני שעלו אל האונייה שהשיטה אותם לישראל, יצחק סיפר לאימא שלו שהוא עולה לארץ. אמו של יצחק סירבה בתוקף שיעלה לארץ, לאחר שכבר שאיבדו את אביהם ואת אחותו, היא לא רצתה לאבד גם אותו.

באותה התקופה שלח סבו של יצחק למשפחתו 500 דולרים, כדי שיעלו לאמריקה, אך לאור הנסיבות, יצחק סירב. כששאלתי אותו למה הוא החליט לעזוב הכל ולעלות לארץ הוא ענה לי: "בגלל אהבתי לארץ, אך הייתי עצוב מאוד שעזבתי את משפחתי. אני לא יודע איך עזבתי אותם שם".

העלייה לישראל

בדרכם לישראל, יצחק וחבריו הגיעו למחנה אימונים בצרפת בעיר מרסי, יחד עם עוד כ – 400 אנשים נוספים. לאחר כמה חודשי אימונים, עלו על האוניי "קדמה" שהפליגה לישראל. לאחר שירדו מהאונייה, לקחו אותם ליער חולדה ולאחר מכן לירושלים, כל הצעירים גוייסו להלחם במלחמת השחרור.

יצחק ננקין בצעירותו

במלחמת השחרור

יצחק תיאר לי את פעילותו בכיבוש שכונת מלחה במלחמת בעצמאות. הוא סיפר כי הירדנים ירו עליהם, ורבים מחבריו לא שרדו את הלחימה. יצחק ופלוגתו נשלחו לרמת רחל בחורף 1948-1949. יצחק סיפר, שהיה זה יום גשום וקר מאוד. כאשר הוא ועוד שני חבריו שמרו בעמדה. יצחק נרדם.

חלומו של יצחק – האיחוד עם בלה האחות האבודה

בחלומו של יצחק, הוא ראה את אחותו הגדולה, שחשב שהיא מתה כבר שלוש שנים. אחותו אמרה לו בחלום "למה עזבתם אותי? למה שכחתם אותי?" הוא ענה לה "בלה, לא ידענו אם את חיה?" והיא ענתה לו "כן, אני חיה" ונתנה לו את הכתובת המלאה שלה, בחלום. כשהתעורר, יצחק סיפר לחברו, יעקב, על חלומו. למרות שידע שזה היה חלום, הוא שלח תמונה שלו לכתובת שבלה אחותו סיפרה לו שהיא גרה בה, בחלום. לאחר ארבעה חודשים, הוא קיבל מכתב מאחותו, בלה. היה כתוב בו שהיא מאושרת, שהיא מצאה אותו. בלה סיפרה לו שהיא ברוסיה הלבנה (היחסים עם רוסיה באותה התקופה היו מתחת לכל ביקורת, אנשים ברוסיה לא יכלו לכתוב לאנשים בישראל ולהפך).

לאחר 42 שנה, יצחק מקבל טלפון משדה התעופה בלוד על כך שבני משפחה שלו הגיעו לארץ ומחפשים אותו. יצחק הגיע לשדה התעופה עם אשתו ולהפתעתו הוא ראה את בלה, אחותו, בידה אותה התמונה שהוא שלח לה מרמת רחל. הוא תיאר אותה כאישה הרוסה, שבורה ומאוד כאב לו עליה. רגע לפני שאחותו נסעה למעלות תרשיחא, היא מסרה ליצחק את התמונה ששלח לה.

האיחוד עם אמו

בשנת 1949, יצחק היה שבוי בהר הצופים במשך שלושה חודשים. באותה העת, אמו ואחותו** הגיעו למעברת "אגרובנק" שבחדרה. מפקדו של יצחק ידע שאמו בארץ, אך לא רצה להגיד לו, כדי שרוחו לא תישבר. לבסוף הביאו להם כובעים של שוטרים וכך יכלו לרדת מההר ללא חשש. באותו ערב הצטלמו יצחק וחבריו לפלוגה עם משה דיין. לאחר הירידה מההר מפקדו של יצחק אמר לו שאמו בארץ, הורה לו לקחת בגדים חדשים וכמה קופסאות בשר להביא לאמו ומכיוון שהוא נסע לכיוון חיפה, הוא אמר לו שיוריד אותו בדרך (בתנאי הכלא אי אפשר להתקלח, להסתפר ואין בגדים חדשים ולא קרועים). יצחק הגיע לחדרה לא מסופר או מקולח ורואה את אמא שלו ושני אחיו. הוא עבר לידם אך הם לא זיהו אותו. הוא פנה לאמו ושאל אותה "אמא, את לא זוכרת אותי?". אמו זיהתה אותו וכל משפחתו התחבקו.

אות המלחמה של יצחק

ההכרות עם פרידה והמשפחה

יצחק הכיר את אשתו, פרידה גרין – ננקין, כשהוא היה בן 16, היא הייתה אז בת 13. הם הכירו במחנה בגרמניה. כאשר היא עלתה לארץ, יצחק מצא אותה והם התחתנו בתאריך 24.10.1950. בתחילת נישואיהם הם גרו בלוד.

יצחק ופרידה מטיילים בלוד

יצחק ופרידה ביום חתונתם

מותיקי גני תקווה

לאחר תקופה קצרה מיום נישואיהם, עברו יצחק ופרידה לגור בגני תקווה. לפני נישואיהם, כאשר פרידה עלתה לארץ, היא ומשפחתה הגיעו לגני תקווה. לאחר נישואיהם, פרידה הציעה שהם יעברו ליישוב, שהיו בו 13 צריפים שוודים. כיום בגני תקווה מתגוררים 22,929 תושבים ובקרוב תהפוך לעיר ואם בישראל.

כשיצחק ופרידה שעברו לגני תקווה, יצחק נטע שני עצי אקליפטוס, כאות לאהבה בינו לבין אשתו. זוג העצים, שמאז גדלו מאוד ונשארו עומדים כל השנים עד עצם היום הזה.  כש נבנתה השכונה החדשה בגני תקווה ובה השדרה היפה, ניתן מקום של כבוד לזוג העצים  על שם יצחק ופרידה – מועצת גני תקווה הציבה שלט הוקרה ליצחק במקום.

זוג  עצי האקליפטוס בשדרה

מביתו הנמצא קרוב מאוד לשדרה, יכל יצחק לצפות בזוג עצי האקליפטוס שסימלו את אהבתם – של ו ושל אשתו פרידה.

עצי האקליפטוס נשקפים מחצר ביתו של יצחק ננקין

מועצת גני תקווה ערכה בשנת 2018 טקס מיוחד לכבודו של יצחק ננקין. הכתבה פורסמה במקומון "גל-גפן"

השלט שמועצת גני תקוה קבעה ליד האקליפטוסים

 הצריף – ביתם הראשון של יצחק ופרידה בגני תקוה

יצחק סיפר שבשנים הראשונות לאחר המלחמה היה מאוד קשה. לאחר המלחמה לא היו כמעט עבודות, אז הוא עבד בכל עבודה שהציעו לו, למשל כשומר בפרדס מפני מחבלים. הוא אמר שלא היה חשוב לא במה הייתה העבודה, העיקר לפרנס את המשפחה. הם חיו בצימצום והתקשו לקנות מוצרי מזון, בשל תקופת הצנע בארץ. לכל משפחה היו תלושים לכמות מסוימת של כל מצרך (לחם, חמאה, שוקולד..) כדי שישאר מזון לכל משפחה.

יצחק ומשפחתו בנו את ביתם במקום שהיה הצריף שלהם. לפני כעשר שנים יצחק ומשפחתו נסעו לטיול שורשים בפולין. הם היגיעו למקום בו היה בית ילדותו של יצחק, כאשר לא מצאו את ביתו, הם שאלו אישה מבוגרת שהייתה שם ועבדה בחצר. ברגע שהיא שמעה את שם משפחתם, ננקין, היא מייד זכרה ונקבה בשמות בני משפחתו. היא סיפרה להם שהיא ואחותה התאומה היו מקורבות למשפחתם. היא אפילו זכרה שהיא הייתה בטקס ברית המילה של יצחק כשנולד. לאחר מכן, היא שרה להם שירים ביידיש שלמדה ממשפחתם.

ליצחק ולפרידה נולדו שני בנים (אחד מהם נפטר). יש ליצחק חמישה נכדים ושבעה נינים. אחד המשפטים שהכי זכורים לי שיצחק אמר לי היה משפט שאמר לבעלים של נכדותיו: "אני רוצה שאתם תחיו עם הנשים שלכם כמו שאני חייתי עם סבתא שלכם. החיים שלנו היו יוצאים מן הכלל. הייתה לי אישה נהדרת".

משפחת ננקין המורחבת

כחודשיים לאחר שהתלמידה תמר נהרי סיימה לתעד את סיפורו יצחק הננקין נפטר (1927- 2022)

יהי זיכרו מבורך לעד

יצחק ננקין בסרטון שהופק בתקופת הקורונה בשנת 2020, ע"י המועצה המקומית גני תקווה

הזוית האישית

יצחק ננקין: שמחתי לשמוע שישנם בני נוער שמתעניינים בסיפורים שלי, מאחל לתלמידה תמר המון אושר ובהצלחה בלימודיה.

תמר נהרי: נהניתי מאוד לדבר עם יצחק ולשמוע את סיפוריו המעניינים. הכרתי בתכנית אדם מקסים, בעל אומץ לב. מאוד נהנתי לשמוע, ללמוד ולתעד את סיפור חייו. אני מאחלת ליצחק המון אושר, בריאות ושימשיך להיות שמח בחייו.