מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא זוהר נגירנר, נולדתי בתאריך 10.4.1941  בעיירה קטנה במולדובה בשם אורגייב שהייתה אז חלק מברית המועצות, היום – מולדובה, מדינה עצמאית עם עיר בירה בשם קישינב.

אבא שלי, אידל ז"ל, נולד בתאריך 19.12.1909. הוא היה מנהל מחסן רפואי. אמי ליזה ז"ל נולדה בתאריך 10.8.1913, הייתה עקרת בית. סבא וסבתא שלי משני הצדדים גרו איתנו באותה עיירה. לסבא מצד אבי, קוראים זליק נגירנר ולסבא השני קוראים שלום. לסבתא אחת קראו גולדה ולשניה קראו ויטה.

הוריי

כולם נרצחו בשואה ועד היום לא ידוע מקום קבורתם, הייתי רוצה לדעת איפה הקבר שלהם עכשיו ומה היו קורותיהם בחודשים האחרונים לחייהם.

אחותי הגדולה גלינה נולדה ב 1936 (היא מבוגרת ממני בחמש שנים), גרה בנתניה. היא הייתה רופאת ילדים בקופת חולים מאוחדת בארץ. אחי בוריס ז"ל נולד בשנת 1943 (צעיר ממני בשנתיים), עבד כאזרח עובד צהל ונפטר ממחלת הסרטן בגיל 70 בקנדה.

אחיי ואני בילדותנו

התחתנתי בשנת 1970 עם מילה שפיגל שנולדה בתאריך 6.8.1950 ונולדו לנו שני ילדים: בן, רומן, שנולד בשנת 31.8.1971 ואשתו, מירב טובים, שנולדה בשנת 17.5.1977 ובת, מאיה שנולדה בתאריך 18.5.1980. רומן נשוי למירב טובים, שנולדה ב 17.5.1977.

יש לנו ארבעה נכדים, כולם מרומן: ליאה, בת 19 בצבא, גיא בן 11 בבית ספר, אחריו עומרי בן 8 בבית ספר ואחריו עלמה בת שנתיים בגן.

עם נכדינו

ברוסיה הייתי מנהל אגף במפעל מלאכה של מכונות לתעשיית מזון ובארץ עבדתי עד גיל 66 בתעשייה אווירית בתכנון שיטות לבניית מטוסי מנהלים. משנת 2007 אני גמלאי.

גרנו באורגייב בבית פרטי קטן עם גג מבמבוק, היו שניים וחצי חדרים בבית, בסביבה יהודית חלקית. ההורים בבית דיברו ביידיש ורומנית. היינו די רחוקים מהדת היהודית אבל שמרנו על מסורות החגים, לא היה בית כנסת אבל היה אוכל יהודי של אימא: גפילטע פיש, קרפעלך עם תפוח אדמה או בשר צימעס ושטרודל.

כשהייתי בן שלושה חודשים, בתאריך 22.6.1941, הגרמנים חצו את גבולות ברית המועצות ותקפו אותה עם מטוסים, טנקים וארטילריה. אבא שלי אירגן עגלה עם סוס, לקחנו את הדברים ההכרחיים בלבד ונסענו לכיוון בלטה לגבול עם אוקראינה. זאת הייתה תחנת הרכבת הקרובה ביותר כדי לברוח מהנאצים. לפני שיצאנו עברנו בבתים של הסבים והסבתות כדי לשכנע אותם לבוא איתנו, אך זה לא עזר לנו כי הם חשבו שהגרמנים זה עם מתורבת והם לא יעשו שום דבר רע. הם נשארו באורגייב ונהרגו על ידי הנאצים. לא יצא לי להכיר אותם בכלל כי נפרדנו כשהייתי בן שלושה חודשים וזה היה מאוד חסר לי בחיים. את הבריחה הזאת בתור פליטים ההורים לא היו מסוגלים לשכוח – היו הפגזות מעלינו וזה לא היה נעים בלשון המעטה.

ידו של אבי נפגעה בלידתו ולכן הוא לא גוייס לצבא הרוסי וכך התחילו החיים של משפחתי כפליטים. התחלנו לנוע ברכבות לכיוון מזרח, זה נמשך כמה חודשים. גרנו בקרונות של רכבת רוב הזמן, סבלנו מרעב, מקור וממחלות. גרנו תקופה קצרה בעיר סטלינגראד, שם היה יותר מאוחר הקרב המפורסם עם הגרמנים ששינה את כל התמונה של מלחמת העולם השנייה ובו הגרמנים הפסידו. שם גם חטפתי דלקת ריאות בשני הצדדים ואושפזתי בבית חולים מקומי.

סוף סוף הגענו למקום מגורי הקבע שהיה בקזחסטן הצפונית, מחוז פטרו פבלובסק, כפר בולאיבו. אימא שלי התחילה לעבוד כסייעת בגן ילדים "בקולחוז" (קיבוץ) ואבא עבד כפועל. כאן נולד בשנת 1943 אחי בוריס ז"ל, כך עברה הילדות שלי לפי מה שאני זוכר, לפי סיפורים של הוריי. ילדותי הייתה די קשה.

במאי 1945, אחרי ארבע שנות נדודים כפליטים, משפחתי מחליטה לחזור לעיר הולדתי אורגייב, המשכנו לגור באותו הבית שעזבנו קודם לכן. הלכתי לגן ילדים אחר כך לבית ספר, בשנת 1950 עברנו לגור בעיר הבירה של מולדובה, קישינב. לאבא שלי היו שני אחים, אח ואחות שגרו אז בישראל והקשר איתם לא היה רצוי בחינת השלטונות. בשנת 1962, דוד שלי מצד אבא, צבי, בא לביקור בקישינב והתקופה הזאת הייתה מתוחה במשפחה בעקבות ביקורו של הדוד כי הרשויות עקבו אחרינו בזמן ביקורו.

בתקופה 1958-1963 למדתי הנדסת מכונות בטכניון בעיר נמל על הים השחור, אודסה שבאוקראינה. לאחר שסיימתי את לימודי הטכניון נשלחתי לעבוד שנה במפעל שימורים (1973-1964). בשנת 1964 גוייסתי לצבא הרוסי באי קרים.

בעת שירותי בצבא הרוסי 

משנת 1965-1973 עבדתי כמנהל אגף הרכבה במפעל למכונות לתעשיית מזון, הייתי האנרגטיב הראשי של המפעל.

בשנת 1969 הייתי עם חבר שלי בתיאטרון אופרה בקישינב ולפנינו ישבו שתי בנות נחמדות. אנחנו התחלנו לעשות קצת רעש והן ביקשו מאיתנו להיות בשקט ולאחר מכן קצת דיברנו, ומה שמצחיק זה שאחת הבנות היא במקרה אישתי עד היום. לפני שנתיים חגגנו את חתונת הזהב שלנו בתנאי קורונה.

מגיל 13 התחביב החשוב ביותר שלי הוא טניס ויש לי הישגים די מרשימים בתחום. טניס תמיד הייתה האהבה הגדולה שלי. גם הבן שלי וגם ליאה הנכדה הגדולה שלי הם שחקני טניס טובים.

יום נישואינו

בשנת 1974, משפחתי החליטה לעלות לארץ ישראל. לא ידענו הרבה על ישראל שהייתה ידועה לנו כאויב של ברית המועצות. ברגע שהנהלת המפעל ידעה על עזיבתי מקישינב לישראל, הם עשו אסיפת עובדים כדי לגנות אותי בפומבי על עזיבה לטובת אויב של ברית המועצות. את המתח באוויר בזמן האסיפה אפשר היה "לחתוך בסכין". זו היתה תקופה שהייתה מאד קשה עבורי ועבור משפחתי.

בתאריך 31.5.1974, כל המשפחה שלי הייתה בארץ ישראל (אבא ואחי הגיעו חודשיים קודם). בין השנים 1974-2007 עבדתי בתעשייה האווירית בישראל. בשנת 1976 התגייסתי לצה"ל ושירתי במילואים אחרי הטירונות. אני אחד מהחיילים האחרונים שעזבו את סיני בשנת 1982 לפני בואם של המצרים. בכפר קסמ"א קיבלנו את החיילים המצרים כדי להעביר לידיהם את הכפר עליו שמרנו. כשנפרדנו מהם, השארנו להם כמה מנות קרב והם היו מאד מרוצים מקבלת הפנים. בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה התגייסתי כאיש מילואים והייתי שלוש פעמים בלבנון.

בין השנים 1974-1983 גרנו בפתח תקווה, בין השנים 1983-2020 גרנו ברעננה ומ-2020 עד היום אנחנו בכפר סבא.

התחלתי את חיי בזמן במלחמת העולם השנייה וכעת, בזמן שאנחנו כותבים את הסיכום של התיעוד, משתוללת על אדמת אוקראינה מלחמה אכזרית אחרת, ואני רוצה מאוד שהיא תפסק מהר ושזו תהיה המלחמה האחרונה בחיינו. מלחמה זה דבר רע מאוד ונפגעים בה שני הצדדים, אף אחד לא מנצח!

הזוית האישית

סבא זוהר: אני מודה לך גיא על זה שבחרת בי לעבודה משותפת שלנו במסגרת התכנית שגרמה להתקרבות ולהיכרות אחד את השני טוב יותר והבנת יתר במושגים כמו: סבל במלחמה, פליטים, עלייה ושואה. אני מאחל לך שכל חלומותיך יתגשמו.

גיא: סבא, תודה על כל הדרך שעברנו ביחד בזמן התכנית על החוויות הטובות וגם הפחות שעברנו בזמן הכנת הסיפור ומאחל את כל הטוב שבעולם.