מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל הראל. לשעבר הזנפרץ. נולדתי להוריי, מינה ויעקב, בי"ב בחשון תרצ"ט בתאריך 6.11.1938. נולדתי בעיר צ'רנוביץ, רומניה (העיר עברה הרבה ידיים ריבוניות, והיום היא בריבונות אוקראינה). צ'רנוביץ הייתה עיר של משכילים עם אוניברסיטאות, בתי מדרש וישיבות.

המשפחה המורחבת גרה בכפר סרגיי, חבל פוטילה. סבא שלי, ר' שמעון, היה חסיד ויז'ניץ ומקורב לאדמו"ר. לפרנסתו עסק בסחר בעצים. זאת, באמצעות חכירת יערות מ"פריצים" בעלי האדמות. הוא שילם להם אחוזים מהרווחים. סבא שלי היה אדם אמיד. היו לו שלושה בנים ובת. לבת הבכורה קראו פפי (פנינה). הבן השני היה אריה. אריה היה נכה וסבא שלי הועיד אותו להיות האקדמאי של המשפחה, הוא למד משפטים באוניברסיטה של צ'רנוביץ. את הבן הצעיר, חיים, ייעד הסבא להיות תלמיד חכם ושלח אותו לישיבת ויז'ניץ. אז היה בן אחד אקדמאי ואחד תלמיד חכם. אבא שלי, יעקב ע"ה, שסבא שמעון הועיד לסייע לו בעסקים של המשפחה, נשאר בסרגיי והיה יד ימינו בעסקיו.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הרוסים נכנסו לחבל פוטילה ואסרו את סבא וסבתא שלי כי הם היו עשירים ואצל הקומוניסטים להיות עשיר זה היה חטא, אז שלחו אותם לסיביר. סיביר היה המקום שאליו נשלחו מתנגדי המשטר לגלות. סיביר היא ארץ מאוד קרה ורוב האנשים שהגיעו לשם לא שרדו ומתו. למעשה זה היה מחנה ריכוז בהבדל אחד – שלא המיתו אלא נתנו לך למות לבד.

הייתי אז בן כשנה וחצי. אבא, אימא ואני נשארנו במקום עד שהנאצים פלשו בראשית שנת 1940. אחרי זמן מה לקחו אותנו לגטו במזרח אוקראינה. היינו צריכים לחצות נהרות ובמשך קרוב לשמונה חודשים הלכנו עם שיירות גדולות של יהודים שרובם ככולם לא שרדו את המסע הזה. אנחנו שרדנו הודות לזה שהיה לנו רכוש ושיחדנו בדרך את האוקראינים ששמרו עלינו, וגם קנינו עגלה ואיכשהו שרדנו.

הגענו לגטו, שהיה בכפר בשם לוצ'ינץ ושם גדלתי. היה רעב גדול ולא היה מה לאכול, אז אימא שלי הייתה הולכת לבתים של האוקראינים והייתה מלמדת את הילדים שלהם חשבון, לקרוא ולכתוב ובתמורה הייתה מקבלת כמה תפוחי אדמה והייתה חוזרת ומבשלת לי. את אבא שלי לקחו למחנה של עבודת כפייה של הגרמנים, והוא לא היה איתנו.

ככה גדלתי. ברעב ובכפור. הייתי ילד קטן ואני לא ממש זוכר הרבה אך אני זוכר את הלילה שבו אחי הקטן מת ממחלת הטיפוס ומרעב. קראו לו אברמל'ה. למרות שהייתי אז בן שלוש או שלוש וחצי, את הלילה הזה אני זוכר. אבל ככה אני זוכר במטושטש את הילדות שלי בגטו. את רוב הדברים שאני מספר לך אני יודע ממה שסיפרו לי יותר מאוחר כשכבר הייתי בגיל שיכולים לזכור.

חיינו בגטו כמעט ארבע שנים עד שהרוסים התחילו לנצח במלחמה והם שיחררו את אוקראינה, בין השאר את המקום שבו היינו. במאי או יוני 1944, אמי ואני התחלנו ללכת ברגל מערבה, לכיוון העיר צ'רנוביץ, משם הגלו אותנו.

בדרך נס פגשנו את אבי בדרך לצ'רנוביץ. הרוסים שחררו באותה עת גם את מחנות הכפייה ושיחררו את כולם וגם הוא שוחרר. הפגישה הייתה מאוד מרגשת. לא הכרתי את אבי, אבל הוא ואמי מאוד התרגשו לפגוש אחד את השנייה. יחד חזרנו לצ'רנוביץ ושם הוחלט שהתחנה הבאה שלנו היא ארץ ישראל – לא עוד גלות, לא נסיעה לאמריקה כפי שרבים אחרים עשו, אלא לעלות לארץ ישראל.

כשהיינו בצ'רנוביץ גילינו שהרוסים עומדים להיכנס אליה וזה היה שלטון קומוניסטי שלא אהבנו, אז נסענו מערבה לכיוון טרנסילבניה לעיר בשם קלוז'. שם היינו כשנה – שנה וחצי ושם התחלתי למעשה ללמוד בחיידר, אבל לא לימודים מסודרים, למרות שהייתי כבר בגיל של בית ספר.

היינו אז ברשימת המתנה לעלייה ב'. העלייה שקראו לה – העלייה "הבלתי לגאלית". ערב אחד באו ואספו אותנו מכל מיני חצרות ששם הייתה ההמתנה ולקחו אותנו לתחנת הרכבת. עלינו על רכבת של בהמות אבל לא כמו חלילה בדרך לשואה, אמנם הצטופפנו, אבל היה לנו אוויר ואוכל ונסענו הרבה הרבה שעות לכיוון מדינת בולגריה ושם בנמל בשם בורגוס – היום הוא אתר תיירות של הרבה ישראלים – בלילה בלילה יצאנו מהרכבת והעלו אותנו על שתי ספינות מעפילים. אני הייתי באונייה שקראו לה פאן יורק והסבו את שמה ל"עצמאות". שם נדחסנו כ- 7,000 איש. זו לא הייתה אוניית נוסעים חלילה אלא אוניית משא, אוניית בקר, אבל היינו מאושרים שאנחנו בדרך לארץ ישראל.

עכשיו, למה זה היה בסודיות ובלילה? כדי שהבריטים שהתנגדו לעלייה לארץ ישראל לא יתפסו אותנו. לבריטים היה צי גדול, צי אוניות מלחמה גדול ששוטט בים התיכון וחיפש אוניות מעפילים. ובאמת, אחרי כיממה וחצי, מטוס סיור של הצבא הבריטי גילה אותנו ולמרות שאמרו לנו להתחבא, כדי שהאונייה תיראה כאילו היא אוניית משא, הם כנראה הבינו שזו לא אוניית משא תמימה. אחרי כמה שעות הגיעו לעברנו ספינות מלחמה בריטיות וברמקולים הודיעו לרב החובל שמתקרבים אליו ושלא נתנגד.

כשהנוסעים המבוגרים – אני הייתי אז ילד והייתי בבטן האונייה –  הבינו שממילא גילו אותנו, כל מי שיכול היה לצאת אל הסיפון – לא כולם יכלו, כי היינו 7,000 איש – אבל כל מי שיכול היה יצאו לסיפון והתחילו לשיר "התקווה" ולהניף דגל ישראל. כאשר המשחתות הבריטיות התחילו להתקרב אל האונייה, התחילו לזרוק על החיילים הבריטים קופסאות שימורים, והם ענו ביריות של גז וכל מיני כדורים, וכאשר זה לא עזר – הם גם ירו כדורים חיים והרגו כמה מעפילים. ככה הם הצליחו לעלות לאונייה שלנו ולהוריד את הקברניט, את רב החובל, מהפיקוד והם לקחו את הפיקוד והשיטו את האונייה לעבר האי קפריסין שהיה בדרך לארץ ישראל.

באי קפריסין היו מחנות של הצבא הבריטי ושם הורידו אותנו, את המעפילים. אחרי שהיינו במחנות ריכוז, הכניסו אותנו למחנות נוספים, גם כן עם גדר תיל מסביב וכלבים, אבל אני חייב לומר הבדל אחד – חלילה, לא הרעיבו אותנו, לא היכו אותנו, להיפך – היו שם שליחים מארץ ישראל, וגם עובדים של ארגון בשם "ג'וינט", ארגון יהודי-אמריקאי שעזר לפליטים. וקיבלנו בגדים – אסור היה לנו להביא חבילות גדולות לאונייה, אז קיבלנו בגדים, קיבלנו אוכל "בסדר" – לא לגמרי טעים, אבל מספיק כדי להתקיים. והיו לנו תנאי מגורים כמו במחנות צבא. אפשר להגיד שבהשוואה למה שעברתי בילדותי ומה שהוריי עברו בגטאות, זה נחשב "גן עדן". לא תנאים כמו שיש לך ולי היום, אבל זה היה ללא השוואה לגטו שבאוקראינה.

הבריטים שמרו שלא נברח, אבל לא הציקו בתוך המחנה לחיים שלנו. כך שנפתחו בתי ספר ללימודי עברית ואפילו פעילות של ספורט והרצאות ואפילו מוזיקה – אנשים שידעו לנגן ניגנו לאחרים. כלומר, הבריטים היו עוינים אבל לא אויבים. מה ההבדל? עוין – הם היו עוינים אותנו מבחינה מדינית, מבחינת השאיפות שלנו לעצמאות בארץ ישראל, כי הם היו בארץ ישראל. הם שלטו. אבל כבני אדם – יכול להיות שהם שנאו אותנו, אולי הם היו אנטישמים – אבל זה לא התבטא כפי שזה התבטא אצל הגרמנים ואצל העוזרים שלהם האוקראינים, כפי שאנחנו חווינו בגטו.

עכשיו, במהלך הזמן שבין השחרור מהנאצים לבין העלייה לארץ ישראל, נולד לי אח. קוראים לו שמעון והוא צעיר ממני בשבע שנים, הוא נולד אחרי המלחמה. ובגלל שהוא היה תינוק בקפריסין, אז הרשו לבעלי המשפחות שיש להן תינוקות לעלות ארצה – בקיצור: דרך. כלומר, אם האחרים היו צריכים לשבת ולחכות חודשים ושנים במחנות, אז לנו הרשו לעלות מוקדם יותר, ככה הגענו ארצה באחד בינואר 1948, זאת אומרת לפני 74 שנים, לחופי ארץ ישראל ושלחו אותנו לבית עולים בקריית שמואל. שם היינו כמה חודשים עד שפרצה מלחמת השחרור וחיפה הייתה הראשונה ששוחררה, ההגנה כבשה את השכונות הערביות של חיפה. כשהשכונות היו ריקות, איכלסו אותן בעולים חדשים, בהם המשפחה שלנו.

אנחנו קיבלנו דירה של חדר שינה, סלון, הול – שזה חדר כניסה, שירותים ערביים שאין בהם אסלה ומטבח. דירה די קטנה, אבל בסדר. אבל מה היה ה"קוץ"? שקיבלנו אותה עם עוד משפחה. כלומר היינו שתי משפחות בדירה שהיא בערך בגודל של המטבח והסלון שלכם. תארי לעצמך – דירה שהיא בגודל הסלון והמטבח שלכם, ששתי משפחות צריכות לחיות בה. אותם שירותים, שבבוקר צריך לקום ואז תור לשירותים ותור למקלחת ומטבח קטן ששתי משפחות צריכות להשתמש בו כאשר אחת שומרת כשרות והשנייה לא. היה מאוד מאוד לא נעים, אבל אני מוכרח לומר שאני לא זוכר את התקופה הזאת כתקופה רעה, כי היינו רגילים לדברים הרבה יותר גרועים, וחוץ מזה – היינו אסירי תודה שזכינו להגיע למולדת ולגדול בה.

היה עוד דבר אז – בגלל שהגיעו הרבה מאוד עולים ולא היה מספיק אוכל בארץ ולא היו דולרים באוצר המדינה לקנות אוכל בחוץ לארץ, האוכל לא הספיק לכולם ואז עשו הקצבה. שמעת פעם על הצנע? היו לנו תלושים שאיתם היינו קונים את מנות האוכל שהוקצבו לנו. קראו לזה "קיצוב". לדוגמא – לכל ילד הוקצבו לו שתי ביצים לשבוע, למבוגרים ביצה אחת לשבוע, קצת גבינה, לחם נדמה לי שהיה חופשי. אני מציע לך להיכנס לגוגל להקיש קיצוב ולבדוק כמה הוקצב לכל אחד. בכל אופן היה לנו אוכל מועט, במשורה, אבל אני חוזר ואומר – לא הרגשנו אומללים. הרגשנו שאנחנו במולדת ואם אנחנו רוצים כולנו שלכל אחד יהיה מה לאכול, אז כך צריך לנהוג.

עכשיו, גם לא היו מגורים. אנחנו, שעלינו לפני קום המדינה, זכינו להיכנס לבתים של ערבים והייתה לנו קורת גג. אבל הרבה עולים הגיעו שנה-שנתיים אחרי הקמת המדינה כשכל הדירות הערביות היו תפוסות והקימו להם אוהלים. תארי לעצמך – משפחה ממרוקו או מתימן, עם שבעה, שמונה, תשעה ילדים, באוהל, כשבקיץ חם, אפשר למות מחום ובחורף קר שאפשר למות מקור.

בשנת 1950, שנתיים לאחר שהוקמה המדינה, היה שלג בכל המדינה. לא רק בירושלים ובהרים, גם בחיפה איפה שאנחנו היינו, גם בזכרון יעקב איפה שאת גרה. בכל המדינה היה שלג והעולים החדשים באוהלים ממש קפאו מקור. חלק ממש קפאו למוות. עד כדי כך היה קר. הם גרו באוהלים. והיה כל הזמן בוץ – בתוך האוהל ירדו מים והיה בוץ ומחוץ לאוהל הם שקעו בבוץ עד הברכיים. היו תנאים מאוד מאוד קשים. ממש קשים. והאוכל כפי שאמרתי לך היה מתוקצב. החיים בארץ היו קשים, אנשים התלוננו, אבל הרוב הבינו שזה המחיר שצריך לשלם אם אנחנו חוזרים למולדת ומקימים לנו מדינה ואנחנו זוכים לחיות חיים עצמאיים בארצנו.

אני התחלתי ללמוד כשהייתי בכיתה ג'. מעולם לא היה לי גן, לא שיחקתי במשחקי לגו ומחשבה. לא היו לי בלונים לשחק עם סבא (כמו שאנחנו משחקים) כי אף פעם לא היה לי סבא וגם לא כדור לשחק במרפסת וגם לא משחקי היגיון. כדורים שיחקנו מסמרטוטים – היינו עושים מסמרטוטים כדור וכך שיחקנו כדורגל. ולא היו לנו חוגים.

התחלתי ללמוד בבית ספר שהיה בהדר הכרמל. אני גרתי בעיר התחתית בחליסה וללכת ברגל לשם, זה היה בעלייה, הליכה של בערך 30-40 דקות, כל יום, בחום ובקור הלכתי. לא היו שירותי אוטובוס טובים וגם כסף לא היה, אפילו לאוטובוס, אז כדי לחסוך בסוליות הנעליים, היו ימים שהלכתי יחף, את הנעליים סחבתי על הגב. הכל כדי לחסוך, שהנעל תשרוד יותר. כשהרגל גדלה, היו חותכים לי את החזית של הנעל כדי שהאצבעות יוכלו לצאת. עד כדי כך היינו עניים.

כפי שאמרתי, התחלתי ללמוד בכיתה ג'. על השפה השתלטתי די מהר וגם בשאר הלימודים הייתי די בסדר. הייתה תקופה מאוד פרועה אחרי מלחמת השחרור. היו ילדים שאיבדו הורים, ולא כל כך אהבנו ללמוד. המורים היו עולים חדשים שלא ידעו כל כך טוב עברית. הם אולי ידעו טוב מתמטיקה, הם אולי ידעו טוב אנגלית, אבל זה מה שהיה אז. אז הם לימדו ולאט לאט, תוך כדי הוראה הם למדו עברית והיינו ילדים מאוד מאוד לא מתחשבים וחלק מהילדים עשה להם ממש את המוות. למרות שהם היו אנשים מבוגרים שסבלו הרבה.

הם ידעו המון – הם ידעו יותר ממורה ממוצע היום. הם הגיעו עם השכלה מאוד מאוד רחבה וכללית מחוץ לארץ, אבל הם לא ידעו ללמד, כי הם לא למדו להיות מורים, הם היו משכילים. חלק מהם היו אפילו מרצים באוניברסיטה, אבל הם נאלצו בארץ ללמד בבתי ספר עממיים ובאמת היה די קשה, אבל כמו שאני לא זוכר לרעה את העוני, אני גם לא זוכר לרעה את בית הספר, כי הוא נתן לי המון – הוא נתן לי שפה, הוא נתן לי ידע, ואז בכיתה ד' או ה', כשהתחלתי ללכת לבני עקיבא, בכלל התחלתי לפרוח.

בני עקיבא היה לי, אבל לא רק לי, בית שני. זה לא כמו היום שאתם הולכים פעמיים בשבוע בשלישי ושבת. אנחנו היינו "שורצים" בסניף כמעט כל יום. זאת למה? א. כי היה לנו בית קטן ולא היה נעים להיות בו, ב. היו לנו חברים שיכולנו לשחק איתם כל הזמן. בזמנו כמעט לא היו מכוניות על הכביש, אז שיחקנו על הכביש כדורגל, מחניים וסוס ארוך וכל מיני משחקים. אני זוכר את הילדות שלי כילדות מאוד מאושרת שרוב הזמן הייתה בחוץ. ממש בחוץ.

באותו זמן, ההורים שלי החליטו שהם רוצים עוד ילד, אחרי השואה, אחרי שהם איבדו בן, היו להם שניים, הם רצו עוד ילד. אימא שלי כבר הייתה אישה מבוגרת ונולד לי אח – צביקה ז"ל – שנולד עם תסמונת דאון. היום, תסמונת דאון זה דבר שקורה לעיתים רחוקות, כי הרפואה מגלה את זה עוד בבטן של האימא, אבל אז לא ידעו מה זה אולטרה סאונד ובדרך כלל נשים מבוגרות שהביציות שלהן מתחילות להתנוון ולהיות זקנות הן שיולדות ילדים עם תסמונת דאון. אני אומר בדרך כלל, כי יש גם נשים צעירות שיולדות כאלה ילדים.

כאשר נולד האח שלי, חשכו עיניהם וגם עינינו. היום כשיש ילד עם תסמונת דאון, כולם משתדלים לעזור לו, להבין אותו, לא מתביישים בו, מביאים אותו לכל מקום וזו לא בושה. אז זאת הייתה בושה מאוד גדולה, וההורים שלי החביאו אותו בבית. אבל זה לא היה סוד שהיה יכול להישמר. כשהוא התחיל לרדת לרחוב הילדים היו לועגים לו ואני התחלתי ללכת מכות כי להגן עליו. חרב עליי עולמי – מילד נעים וטוב וחברותי הפכתי לילד שמגן על אחיו, כועס ונכנס לקטטות. זה היה עם החברים מהרחוב, לא עם חברים מבית הספר שהגיעו ממקומות אחרים. נעשיתי אז לוחם. מאז ועד היום אני לוחם בכל מיני צורות.

בכל אופן, צביקה היה אומלל מאוד. אז לא ידעו לטפל בכאלה ילדים. ואימא שלי, אחרי כל מה שעברה בגטאות ואחרי כל מה שעברה בילדותה – היו לה חיים מאוד קשים – כמעט נשברה. אבא שלי היה צריך להביא פרנסה, הוא עבד מאוד קשה בנמל חיפה. והיה ממש צער גידול בנים עם האח שנולד שמאוד מאוד הקשה על המשפחה גם כלכלית, גם מבחינה פסיכולוגית, גם מבחינת השכנים, אבל זה היה גורלנו. אבל אני חושב שיורשה לי להגיד שאני הוא זה שלקח על עצמו, כי ההורים כבר היו מבוגרים וגם די שבורים מהשואה, אני לקחתי על עצמי הרבה מהאחריות לגדל את האח שלי צביקה. לימים דאגתי שהוא יהיה במוסד וככה הקלתי על אימא ואבא שלי שיכלו לנשום אוויר ולהתחיל לחיות קצת אחרי כל מה שעבר עליהם.

כשבגרתי התגייסתי לנח"ל מוצנח. במלחמת ששת הימים השתתפתי בשחרור הר הבית והכותל המערבי. נישאתי לשרה לבית וייספיש ונולדו לנו ארבעה ילדים- אלדד ז"ל, ניצנית, שלומציון ואיתי.

יצאתי לשליחות חינוכית בארה"ב. זכיתי ורבים מחניכיי עלו ארצה. לאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרפתי לתנועת "גוש אמונים" ובמסגרתה יישבנו את היישוב עפרה. יזמתי את הקמת מועצת יש"ע והנהגתי אותה במשך שנים, כמו גם את המכון לאסטרטגיה ציונית.

במקביל לעיסוקי למען יישוב הארץ קיימתי קריירה עיתונאית. במהלכה הקמתי שני עיתונים שאותם גם ערכתי: "זאת הארץ" ו"נקודה". פרסמתי שלושה ספרים. כיום אני מרצה, פעיל ציבור ובעל טור שבועי בעיתון "הארץ".

הזוית האישית

סבא ישראל: בראיונות עם עומר חוויתי מחדש את האירועים הקשים אך בעיקר המשמחים שעברו עלי בחיי. עומר היא מראיינת קשובה וחכמה אני גאה על שבחרה בי לתכנית.

הנכדה עומר: נהניתי מאוד לשמוע על העבר של סבא ולראות את ההיסטוריה מנקודת מבטו. אני שמחה שהתכנית נתנה לנו הזדמנות לשוחח יותר לעומק.