מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרגלית מספרת לנכדתה יהודית,

שמי מרגלית חיה רובר, נולדתי בשנת תשט"ז 1956 באמריקה בעיר שיקגו, העיר השלישית בגודלה בארצות הברית, והגדולה ביותר במדינת אילינוי.

הוריי הם יצחק מאיר ודבורה גולדה בכרך. הוריי קראו לי מרגלית, כי הם רצו להביע בכך, שאני מאוד יקרה להם, כמו מרגלית יקרה והשם השני – חיה הוא על שם דודתי שנפטרה.

מקום מגוריי

אזור מגוריי בילדותי, היה במדינת מניסוטה השוכנת באזור המערב התיכון של ארצות הברית. מינסוטה ידועה בכינוי "ארץ 10,000 האגמים"; האגמים הללו וגופי המים האחרים שעל שמם המדינה נקראת, ביחד עם היערות הלאומיים והפארקים הלאומיים, הם אתרי בילוי ונופש עבור תושבי המדינה והתיירים המבקרים בה.

היינו שני ילדים במשפחה, אני ואחי צבי הירש. בבית דיברנו אנגלית ואידיש. היה לנו בית גדול עם עשרה חדרים, לי ולאחי היו חדרים נפרדים. בישלנו במטבח, התקלחנו במקלחת, כיבסנו בבייסמנט (במרתף) ושיחקנו בחצר ובבייסמנט שהיה ענק. בית הכנסת היה במרחק הליכה של כ-20 דקות.

ההורים שלי עבדו בתיווך. אבי היה אדם מאוד ישר וכנה. ואמי הייתה מאוד נדיבה. הם דאגו למקווה באזור. בכל יום שישי אמי הייתה נוהגת לפרסם בעיתון המקומי את שעת כניסת השבת וזמן יציאת השבת, ובכל ראש חודש וחג היא הכינה שלט, שבו כתוב שהיום ראש חודש או החג.

את הקניות ערכנו במכולת השכונתית, ששם היה מוצרים כשרים. בשנים הראשונות שהיינו שם היו צריכים להביא "חלב ישראל" מניו יורק. עם הזמן ולאט לאט התחיל להגיע חלב כשר. היה שם בית חב"ד של הרב משה פעלער ושם היה מקום המפגש שלנו עם החברים.

זיכרונות ילדות

הייתי ילדה שקטה מאוד. אהבתי לקלוע צמות בשיער. אהבתי  ומגיל  אחת עשרה התחלתי לתפור. בתיכון אהבתי גם לסרוג והייתי סורגת לי כל מיני דברים.

בתור ילדה אהבתי כשאימא שלי הכינה עגל ממולא ותפוחי אדמה. אני זוכרת, שגם בשיא החורף כשהיינו טובעים בשלג, אימא שלי התעקשה שנלך לבית כנסת. גם אם היינו היחידים שם.

דבר נוסף שהיה מאוד חשוב לאמי, היה אפיית חלות. ופעם אחת אפילו צילמו אותי בקייטנה אופה חלות. אני זוכרת גם, שאמי תרמה לפנימייה של "בית רבקה" בכפר חב"ד מיקסר מאוד גדול, כדי שהבנות תוכלנה לאפות ולהפריש חלה בכל שבוע.

למדתי בבית ספר 'תורה אקדמי'. המורה בורנשטיין לימד אותנו את מקצועות הקודש ועברית. בתיכון הייתה לי מורה, שעד עכשיו היא אחת החברות הכי טובות שלי.

הקשר שלי עם הרבי התחיל לקראת התיכון. אני ואימא שלי חשבנו על תיכון בדנוור קולורדו, אבל אז נסענו לניו יורק לרבי לכבוד בר מצווה של אחי. נכנסנו ליחידות לרבי, והרבי התעקש שאלמד דווקא ב"בית רבקה" בניו יורק.

אבא שלי חלה, וחזרתי מניו יורק להיות אתו. באותו זמן, בעלי לעתיד, חזר מהצבא והיות, שהוא אז התגייר, הוא לא יכול היה להתארח  בבית הוריו. והוא חיפש איזה בית חב"ד באזור, והוא הגיע להתארח לשבת בבית חב"ד של הרב פעלער. הרב פעלער שהיה חבר טוב של המשפחה שלנו, התחבר אליו והוא שידך בינינו.

התחתנו בשנת 1976 בבית חב"ד במינסוטה. הייתי בת 20 ובעלי היה בן 22. שנתיים אחר כך נולדה הבת הגדולה. עבדתי אצל הרב פעלער בבית חב"ד במינסוטה. לפני החתונה וגם אחרי.

חגים

כשהייתי ילדה התחפשתי בפורים לנסיכה. חגגנו עם אוזני המן, שירים משחקים. משלוח מנות עם בקבוק יין, חלה, עוגה/ עוגיות. בסעודת החג אכלנו קרפלך. אוזני המן שבית הספר הכין לתלמידים, כשהייתי ילדה קטנה, אני מכינה אותם עד היום בכל שנה.

החג האהוב עלי הוא פסח, אמי הייתה מכינה עוגת בראוניז טעימה ומיוחדת. אימא שלי לימדה אותי להקפיד על מצוות טהרת המשפחה, חלות ונרות. ושלפני שפורסים את המפה של פסח על השולחן, שמים שבע מפות מתחת. וכן, את המטבח יש לכסות בנייר כסף. ליל הסדר שהכי זכור לי- כשאני ובעלי טסנו לדרום אפריקה.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1987 ביחד עם בעלי וארבעת ילדי. הייתי אז בת 31 והיה לי קצת קשה להתאקלם, כי לא הייתה לנו פה משפחה. התיישבנו לראשונה במעון עולים בכפר חב"ד, ומשם נדדנו לעוד כמה מקומות, עד שמצאנו את מקומנו הסופי בעיר רחובות. בארץ עבדתי במעון בכפר חב"ד וגם בצא"ח עם ילדי צ'רנוביל.

אימא שלי רצתה מאוד לעלות אתנו לארץ. אבל היא חיכתה לברכה מהרבי, ולצערנו  היא לא קיבלה. אבל זכתה להיקבר בהר הזיתים בירושלים.

כשעלינו לארץ הגענו עם שני בנים ושתי בנות. בארץ נולדו לנו עוד בן ובת. ובלי עין הרע יש לנו 25 נכדים כן ירבו. הנכדים שגרים קרוב אלינו מגיעים כמעט כל יום לבקר אותנו. הדבר שאני הכי אוהבת זה  לראות את הנכדים ושוחח אתם. להכין להם ספגטי וקציצות בשר, דג סלמון, מרק עוף עם קניידלך, רולדה, קוגל, אורז וקינוח.

הגאולה הפרטית שלי – כשעזבנו את ארה"ב והגענו לארץ הקודש, ארץ ישראל.

סבתא ונכדיה

הזוית האישית

ברכה מסבתא, ליהודית המתוקה שלי: מאחלת לך שתצליחי בלימודים ובכל מה שתרצי לעשות. אל תוותרי על החלומות שלך. אוהבת באבי.

הנכדה יהודית: לסבתא היקרה, שמחתי לגלות שיש לנו קווי דמיון חיצוניים שווים, צבע עיניים שלנו זהה, וכן, קווי דמיון פנימיים זהים, את ואני מאוד רגישות.