מאגר סיפורי מורשת

איך סבתא שנולדה במחנה פליטים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כעבור שנתיים, רוכבת על כתפיו של בן גוריון, כשהוא צועד בעמק הירדן, בצעידת הבוקר שלו?

סבתא אסתי נולדה במחנה פליטים בגרמניה, ליד העיר קאסל בחורף קשה בסוף שנת 1946, להוריה שרה וידידיה קמינסקי, ניצולי השואה.

סבתא רבתא, שרה וינוגינסקי, אמה של סבתא אסתי, נולדה בעיר סקידל שליד העיר גרודנו למשפחה ציונית משכילה. אביה וסבה היו מורים לעברית, בבית מדברים עברית ויידיש ומלמדים ב"חיידר" – בית ספר שהיה בביתם הגדול.

הדוד של סבתא שרה, דב גפני (וינוגינסקי) עלה לישראל  בשנת 1927 והיה בין מקימי קיבוץ גשר ואשדות יעקב. אח שלה, צבי, נשלח לישראל בשנת 1935 לקיבוץ גשר בהיותו בן 15.

הנאצים עולים לשלטון

סבתא שרה נשלחת מביתה ויוצאת להכשרה לעלייה לישראל בכפר חקלאי ליד וילנה, שם לומדת חקלאות. הגרמנים כובשים את פולין, מגיעים לוילנה ואוספים את יהודי האזור לשני גטאות באזורים היהודיים בצפיפות נוראה ורעב גדול. סבתא הייתה בת 19 לבד בגטו, מנסה לשרוד, למצוא אוכל, ומוצאת מקום לגור בו בין מספר משפחות בתוך דירה.

כל יום נמשכת סכנת חיים והתמודדות עם הפחד העוני והרעב, מתים היו מוטלים בגטו בכל מקום. בגטו נערכות אקציות (חיסול) כל מספר ימים. סבתא מתחבאת במיכל אשפה במשך שלושה ימים וכך ניצלה. כשהצעקות סביבה פוסקות היא יוצאת מפח האשפה ומגלה שאין אנשים בגטו והרבה גוויות מסביב. היא עברה לגטו וילנה הקטן.

גטו וילנה

הגרמנים מחליטים לחסל גם את גטו וילנה הקטן. כורזים לכל היהודים לצאת מהבתים "אלה יודן ראוס" (כל היהודים החוצה), ומוליכים אותם לחיסול ביער פונאר. בסלקציה ליד הבורות קצין גרמני החזיר אותה לגטו לקבוצת העבודה.

בחיסול גטו וילנה ברחה שרה עם קבוצה קטנה והגיעה לגטו לידא. בגטו לידא היא קיבלה עבודה בבית חרושת ליציקת פלדה. הקצין הגרמני שניהל את בית החרושת, איפשר לה גם לגדל ירקות עבורו בחממת ירק שבנתה. באחד הימים היא שומעת אנשים שמתלחששים ושואלת במה מדובר, ומסתבר שהם מתכננים בריחה ליערות הסמוכים לפרטיזנים. היא מחליטה להצטרף אליהם. בלילה אפל הם רצים כל הלילה ליערות ומגיעים לפרטיזנים של "ביילסקי", שמסרב לקבל אותם מכיוון שאין להם מספיק אוכל להאכיל אותם ואין לחלק מהם נשק. הם לא הסכימו לחזור לגטו ונשארו במחנה משפחות עם הפרטיזנים במשך שנה וחצי, עד לשחרור על ידי הצבא האדום הרוסי.

סבא רבא ידידיה קמינסקי נולד וגר בעיר גרודנו, למשפחה גדולה ממנה נשארו מעטים. הוא היה נשוי והייתה להם תינוקת. כשהגרמנים הגיעו לאזור ואספו את היהודים לגטו, ההורים מסרו את התינוקת שלהם לעוזרת הפולניה לפני שנשלחו היהודים לאושוויץ. היו מספר אקציות בגטו, היהודים נשלחו להשמדה לאושוויץ ולטרבלינקה.

בגלל המראה הארי שלו, סבא הצליח לצאת ולהיכנס לגטו להביא מזון. באחת האקציות, הגרמנים אספו את יהודי העיר לבית הכנסת הגדול בגרודנו. סבא הצליח לקפוץ מגג בית הכנסת ולברוח, אך חזר כעבור כמה ימים לגטו. כשהיהודים נשלחו לאושוויץ ברכבת בהמות, סבא הצליח לברוח ולקפוץ מהרכבת הנוסעת לאושוויץ וברח ליערות עם אחיו ובן דודו, הם הצטרפו לפרטיזנים. משך המלחמה נלחם בגרמנים בפעולות גרילה, פיצוץ רכבות נשק ואספקה, ופעולות פשיטה נגד הגרמנים. באחת הפעולות נהרג אחיו. התנאים ביער היו קשים מאוד, הקור העז והשלג והצורך לברוח ממקום למקום ביערות, מאחר והגרמנים התאמצו מאוד לחסל את הפרטיזנים שפגעו קשות ברכבות. כשנתיים היה בפרטיזנים עד לשחרור על ידי הצבא הרוסי.

בסיום המלחמה יצאו הפרטיזנים מהיערות לחפש אם נותר מישהו מהמשפחה. מהניצולים נודע לו שאשתו נרצחה באושוויץ. הוא נסע לגרודנו עם חבריו הפרטיזנים לחפש את בתו, שהשאיר אצל העוזרת שלהם. רק הבעל נמצא, העוזרת ברחה עם הילדה, כי היה ידוע שהניצולים היהודים מחפשים את בני משפחתם. עד היום לא נודע גורלה של הילדה.

בגרודנו נאספו ניצולים באחד הבתים שם נפגשו שרה וידידיה קמינסקי והפכו לזוג. הם נדדו באירופה עם הניצולים והגיעו למחנה פליטים יהודים בגרמניה ליד העיר קאסל, שם נולדה סבתא אסתי (עשקה-אסתר) בתאריך 26.12.1946. היא נקראה על שם סבתא מצד אמה – עשקה, שנרצחה באושוויץ.

הניצולים חיו במחנה חיי קהילה מאורגנים. הייתה להם אספקת מזון מיהודי אמריקה ושליחים מישראל ארגנו עלייה לישראל. סבא ידידיה לא רצה לעלות לישראל, לא היה ציוני, והסכים רק בלחץ שרה. הם בחרו לעלות לישראל רק עם סיום מלחמת השחרור.

שרה וידידיה קמינסקי במחנה פליטים בגרמניה

שליחי העלייה מישראל ארגנו את הפליטים שבחרו לעלות ארצה. במשאיות יצאו מגרמניה, דרך ההרים באיטליה, לצרפת לנמל בנדול באזור מרסיי, שם שהו העולים מספר חודשים.

הסוכנות היהודית דאגה לכל מחסורם ולהכנת אוניות לעלייה לישראל. המשפחה עלתה לישראל באונייה "גלילה", אחרי הכרזת המדינה בנובמבר  1948, והגיעה אל מעברה בפרדס-חנה. סבא וסבתא החליטו לא לגור בקיבוץ אשדות יעקב, שם התגורר הדוד דב גפני. הם מצאו בית ערבי נטוש בחסן בק ליד יפו, ושם גרו.

המשפחה בביתם בחסן בק ביפו

כעבור זמן קצר, המשפחה נסעה לבקר את הדוד דב גפני בקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן.

בקיבוץ אשדות יעקב עם הדודים דב ומרים גפני ואבא ידידיה

הדוד היה פעיל בתנועה הקיבוצית והכיר מקרוב את פעילי התנועה ואת בן גוריון. בזמן שטיילו מחוץ לקיבוץ, פגשו את בן גוריון בצעידת הבוקר שלו והם נפגשו בשמחה. בן גוריון התעניין במשפחה ובילדה, והרים את סבתא אסתי הילדה על כתפיו וכך צעדו יחדיו כברת דרך. זו הייתה התגשמות הציונות עבור משפחה של פליטי השואה – שבתם הקטנה נישאת על כתפיו של המנהיג הציוני הדגול בן גוריון בארץ ישראל.

בכתה ה' עברה סבתא לגור בקבוץ אשדות-יעקב אצל משפחתה, שם עברה עליה ילדותה עד כתה ח', ולאחר מכן חזרה לרמת גן. סבתא התגייסה לצה"ל בשנת 1965, לגאוות הוריה, שבתם אסתר תהיה חיילת בצבא הישראלי, 17 שנים לאחר שהגיעו כפליטים מגרמניה. כל השירות הצבאי היה בתפקיד הדרכה בבה"ד 12, בקורס מ"כיות וקורס קצינות.

כשיצאה לחופשה מהקורס, נפגשה במקרה עם סבי עדי, אשר שהיה גם הוא צוער בקורס קצינים והיו יחד בצופים. עדי הוזמן למסיבת יום הולדתה ה- 20 שחל באותו ערב ומאז לא נפרדו וכך הפך להיות סבי.

סבתא רבתא שרה וידידיה ששרדו את השואה, זכו להקים משפחה רחבה בארץ ישראל: שישה נכדים ו- 13 נינים.

יום הולדת 99 של סבתא שרה

הזוית האישית

אסתר ועדי: פתיחת דלת לסיפור משפחתי השזור בתקומת העם היהודי במדינת ישראל. התכנית המשותפת קירבה בנינו ולבין תום ובין כל המשפחה המורחבת.