מאגר סיפורי מורשת

את סיפור קיצור תולדות משפחתי, אני כותבת כאן יחד עם נכדי האהוב, נועם, שכשמו כן הוא: נעים הליכות, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס "בין ההדרים" לב השרון.

שמי עופרה ארליך (קנדליק) נולדתי ב-1953 בתל אביב ויש לי שבעה נכדים מקסימים. שמה של אמי חנה קנדליק (מבית ליברמן) ושמו של אבי שלמה קנדליק.

אבי שלמה ואמי חנה בצעירותם בעין ורד

אבי שלמה קנדליק, סבא רבא של נועם

אבי, שלמה קנדליק, היה במחנה ההשמדה אושוויץ. כל הזמן הוא חלם לברוח מהמחנה. הוא היה יוצא לעבודה כל יום מחוץ למחנה, יחד עם כל האסירים וכל ערב הוא היה חוזר עם האסירים למחנה בלילה.

כל לילה הוא חיכה שכל האסירים יירדמו ואז בשקט בשקט ובזהירות התגנב מחוץ לצריף וניגש לפחי האשפה לחפש שאריות אוכל ועיתונים ישנים, על מנת לברר מה קורה בעולם מחוץ למחנה ואיך מתקדמת מלחמת העולם השנייה?, מה קורה לגבי המלחמה בין הגרמנים לבין מדינות אירופה? האם הרוסים מנצחים את הגרמנים ומתקדמים לכיוון המחנה?

לילה אחד כשפתח את פח האשפה, הוא מצא הרבה דפים מקומטים. הוא פתח את הדפים וראה שרשומים בהם תרגילים בחשבון. מכיוון שהוא היה אלוף בחשבון, הוא הבין שמישהו במחנה לומד לבגרות בחשבון. מיד הוא התחיל לחשוב מי יכול ללמוד לבגרות במחנה? מיד הוא הבין שזה לא יכול להיות אחד האסירים, אלא רק אחד השומרים הגרמנים או האוקראינים. אבא שלי האמין שהחיים שייכים לאמיצים.

הוא התקדם לאט לאט בחושך ומרחוק הוא ראה אור בחדר של שומר הבלוק. הוא ניגש לאט לאט לדלת של חדר השומר והחליט להקיש בדלת, הוא מאוד פחד, מכיוון שאסור היה לאסירים להסתובב בלילה במחנה, אבל הוא החליט שהוא לוקח סיכון ושעבורו זו הזדמנות להינצל. המוטו של אבי כל חייו היה: "החיים שייכים לאמיצים", לא להתקבע בשום מצב, תמיד לזרום ולנצל אפשרויות שנקרות בחיים לטובתינו.

הוא הקיש שוב על הדלת, פתאום נפתחה הדלת והשומר עמד מולו מבוהל, עם אקדח שלוף. הוא צעק אליו: "מה אתה עושה פה?" והתכוון לירות בו… אבי הראה לו את הדפים המקומטים ואמר לו: "אני יכול לעזור לך במתמטיקה, אני מורה למתמטיקה". השומר היה מופתע, הסתכל ימינה ושמאלה לבדוק שאף אחד לא רואה והחליט להכניס את סבא לחדרו.

כך בזכות המתמטיקה, אבי ניצל. כל לילה הוא הגיע לחדר של השומר לימד את השומר מתמטיקה ובתמורה, השומר נתן לו ארוחה דשנה של לחמים ונקניקים, כך אבא שלי לא היה רעב והיה לו כח לשרוד את העבודה הקשה והקור במחנה הריכוז אוושויץ.

יום אחד גילה השומר לאבא שלי שלמחרת יתבצע פינוי רגלי מהמחנה לכיוון גרמניה, כי הרוסים התקרבו למחנה. (הגרמנים רצו להעביר את האסירים לגרמניה, כדי שיהיה להם קלף ויכוח עם כוחות הברית), השומר צייד את אבא שלי במעיל, נעליים מיוחדות לשלג וכובע, כדי שישרוד בחורף הקר וכך אבא שלי הצליח לברוח בצעדת המוות ולהגשים את חלומו.

סבא רבא שלמה עם נכדיו

אמי, סבתא רבתא של נועם חנה קנדליק

אמי היתה אשה עדינה ויפת תואר, שפר גורלה ובמלחמת העולם השנייה, היא לא נאלצה להיות באף מחנה השמדה, כשהגרמנים כבשו את גטו קרקוב, כל היהודים כולל אמי התחילו לרוץ לכיוון אחד, פתאום אחד המפקדים הגרמנים הרכוב על סוס, סימן לה לעבור לצד השני וכך היא ניצלה, הוא לקח אותה לביתו למרות שידע שהיא יהודייה, נתן לה תעודת זהות מזוייפת של גרמנייה וכך כל תקופת המלחמה היא גרה בביתם במינכן כמטפלת של הילדים, כדי לא לעורר חשדות היא הלכה כל יום ראשון לכנסייה להתפלל ותלתה צלב מעל מיטתה.

בסוף המלחמה היא פגשה באיטליה את אבי והם התחתנו ועלו לארץ ישראל.

בתמונה אני בילדותי עם אמי חנה 

ילדותי

הורי הכירו באיטליה מיד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, הם עלו לארץ בספינת מעפילים בשנת 1947, מכיון שאבי היה מורה הוא קיבל אישור עלייה רשמי מהבריטים. הם הגיעו לעין שריד ליד תל מונד. (עין שריד על שם שרידי השואה). אבי יצא להילחם במלחמת העצמאות ואמי נשארה בבית עם אחותי. לאחר שאבי חזר ממלחמת העצמאות הם עברו לגור בעין ורד. כיום נסגר המעגל ובתי, שלי אהרוני ומשפחתה יחד עם נכדי האהוב נועם גרים בעין ורד.

לאחר כמה שנים עברו הורי לתל אביב ושם בשנת 1953 נולדתי ואת כל ילדותי חוויתי בתל אביב ברחוב בזל 52 בדירת שני חדרים קטנה.

הורי בחרו לנו שמות מיוחדים הקשורים באדמת המדינה, תלמה – פירושו: תלם חדש בחיים ועופרה, אני שפירושה: סלע המכיל ריכוזים גבוהים של מינרלים. כבת לניצולי השואה חוויתי חוויות שונות ממה שילדים חווים כיום. שום אוכל לא נזרק לפח, לכן, כל פעם שחזרתי עם שאריות אוכל מבית הספר, אמי הכריחה אותי לסיים את האוכל מיד, למרות ששניצלים טריים וריחניים יחד עם פירה חיכו לי… כשאחותי ואני רצינו לישון במיטת קומותיים ואבי לא הסכים בשום אופן בגלל הזיכרון, שישן במחנה ההשמדה במיטות קומותיים. כל כך רציתי שיהיה לי כלב בבית ואבי שוב התנגד בגלל שהיתה לו טראומה מכלבי הנאצים. אנחנו דור שני לניצולי השואה התמודדנו גם עם הקשיים שעברו הורינו!

למדתי בבית ספר יסודי "הר נבו" שהיה צמוד לביתי, כל בוקר כששמעתי את צלצול הפעמון של בית הספר לתחילת הלימודים, רק אז, ירדתי מהר במדרגות ונכנסתי לשער בית הספר.

בגלל שרוב המשפחה נכחדה בשואה, היינו משפחה די מצומצמת, לא זכיתי להכיר את סבא וסבתא שלי משני הצדדים, בנוסף מספר הדודים היה מועט. מעולם לא היה לנו רכב פרטי ותמיד נסענו באוטובוסים ציבוריים, בחופשים כשרצינו לבקר את דודי שגר בתל מונד, נסענו בשלושה אוטובוסים, יצאנו בבוקר והגענו אליו אחה"צ, לרוב נשארנו ללון ולמחרת חזרנו הביתה.

נהגנו ללכת ברגל לחוף הים של תל אביב ו"חוף מציצים" היה ביתי השני. היו לי הרבה חברים. כולנו גרנו בקרבת בית הספר. מכיוון שגרנו בדירות קטנות, רוב הזמן שיחקנו ברחובות. אהבתי לשחק עם חברים וחברות במשחקי רחוב על יד הבית, לדוגמא: קלאס, קפיצות בגומי, דג מלוח, תופסת וכו',

את רוב הטיולים בארץ חוויתי בתנועת "הנוער העובד והלומד" שהשתייכתי אליה. הקבוצה שלנו השתייכה ל"קיבוץ צרעה" ולשם נסענו לקטיף תפוחים אחת לחודש. בהמשך הפכתי למדריכה בתנועת הנוער וכל יום שלישי הדרכתי קבוצת תלמידים מכיתה ה', למדתי בתיכון עירוני ד' וסיימתי במגמת מתמטיקה, פיזיקה.

השירות הצבאי שלי

התגייסתי לצה"ל בשנת 1971 עברתי טירונות בצריפין ושרתי כצפנית בחיל הקשר, ישבתי בתוך חדר כ"ס (כתב סתרים) והצפנתי מכתבים סודיים (תרגמתי את המילים לכתב סתרים). לאחר שנתיים של שירות השתחררתי. כמה חודשים מאוחר יותר, בשנת 1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים" ואז חזרתי לשרת במילואים ברפידים בסיני. תקופת השירות שלי הייתה מאתגרת ומעניינת ובזכותה הרגשתי שתרמתי רבות לצה"ל ולמדינה.

סבתא עופרה חיילת בצה"ל

לאחר שהשתחררתי משירות הצבאי למדתי בסמינר למורים "לוינסקי" במסלול של מתמטיקה לחטיבת הביניים ועבדתי בתיכון באר טוביה כמורה למתמטיקה. נולדו לי שני ילדים: גיא ושלי (אימא של נועם).

עם שני ילדי גיא ושלי (אימא של נועם)

כעבור כמה שנים עזבתי את מקצוע ההוראה ופתחתי עסק למכירת משקים ובתים במושבים באזור השרון. לימים בשנת 2008 המצב הכלכלי הורע, ונאלצתי לסגור את החברה וחזרתי למשרד החינוך ללמד מתמטיקה בבית הספר. שוב המתמטיקה שימשה כהצלה עבורי, בדיוק כמו שהמתמטיקה הצילה את אבי באושוויץ. לאחר פרישתי מההוראה, הצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי בה אני מנחת מורים במחוז מרכז. השנה זכיתי לקחת חלק בתכנית גם במסגרת עבודתי כמנחה וגם כסבתא יחד עם נכדי נועם.

החלומות שלנו

כל חיי חלמתי לרכב על אופניים, רק בגיל שישים הגשמתי את החלום. ועתה משחלומי הוגשם, אני חולמת על רכיבה משותפת על אופניים בשטח יחד עם נועם נכדי האהוב.

בילדותי לא רכבתי על אופניים, מפני שאבי לא הרשה לי לרכב ברחובות תל אביב, בזמנו לא היו שבילי אופניים וכל הילדים רכבו על אופניים בכבישים. אבי כניצול שואה דאג מאד וטען שזה מסוכן ולכן לא איפשר לי. לימים, כשתל אביב כבר היתה מרושתת בשבילי אופניים, החלטתי ללמוד לרכב. פניתי למורה לרכיבה ותוך שלושה שיעורים למדתי לרכב. כך הגשמתי את חלומי והיום אני רוכבת יחד עם נכדי נועם בשטח.

אף פעם לא מאוחר להגשים חלומות!

הזוית האישית

סבתא עופרה: תודה רבה נועם נכדי האהוב, התרגשתי כל כך שהזמנת אותי להצטרף איתך לתוכנית, ישבת והקשבת ברצינות וסקרנות לכל סיפוריי על הוריי, סבא וסבתא רבא שלך שלא הכרת, שבזכות אומץ ליבם ונחישותם, ניצלו בשואה והצליחו להקים את המשפחה שלנו במדינת ישראל. עבורי זו הייתה חוויה מרגשת במיוחד כסבתא שלך וכמנחת התוכנית לחוות את החוויה הזו משני הכיוונים ואני מודה לך שזכיתי בה. אוהבת אותך מאוד ומצפה להרבה זמן איכות איתך.

הנכד נועם: תודה רבה סבתא אהובה, התלהבתי ממש כששמעתי שאני וסבתא הולכים לבלות בתוכנית הקשר הרב דורי, נהניתי מאוד לשמוע סיפורים מרתקים על סבא רבא שלי שלא זכיתי להכיר ועל ילדותה של סבתא שלי בתל אביב. אני אוהב זמן איכות עם סבתא שלי!

לסבתא עפרה יש תיעוד סיפור נוסף: "מסע ההישרדות לחיים".