מאגר סיפורי מורשת

סבא סעדיה עורקבי מספר לסבתא ענת מרק, בתו, ולנכדה שהם מיארה את סיפורו.

נולדתי בתימן בעיר רדאע, עיר בדרום מזרח תימן, בשנת 1939.

בשנת 1949, עלינו מתימן, עליתי לארץ בגיל עשר. אימא שלי נפטרה כשהייתי בגיל צעיר מאוד, ולכן סבתא שלי הייתה זו שגידלה אותי. כשעלינו לארץ ישראל לאבא שלי הייתה סחורה רבה, וכן היה לו חבר ערבי שהגן עליו ועל המשפחה. מתימן הצלחנו להביא אתנו ספר תורה, תפילין, שנמצאים אתנו עד היום בבית הכנסת בגדרה.

אני האח הבכור במשפחה. שאר אחיי נולדו לאימא אחרת, שאתה אבי התחתן אחרי שאמי נפטרה. אנחנו שישה אחים: שלום, אלי, ציון ויוסי ואחינו חיים, שנפל במלחמת ששת הימים: "בקרב שנערך באל בורג' שליד קנטרה שבסיני פגע פגז-האויב במשאית אשר בה נסע – וכך נפל; זה היה ביום הרביעי לקרבות, הוא כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967). הניח אשה ותינוקת אשר טרם מלאו לה שנה בנפול אביה. הובא לקבורה בבית- הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים".

מתוך אתר יזכור – לזיכרו של אחי חיים עורקבי

העלייה לישראל

יצאנו לדרך מהעיר רדאע רכובים על חמורים לעיר אחרת בשם: ביידה, לאחר מכן טסנו במטוס, והגענו לראש עין אל "בית העולים", שם חיינו רק באוהלים. רוב העלייה מתימן שהגיעה שוכנה בראש העין, ולכן היו שם המון עולים. את המזון שלנו קיבלנו לפי "תלושים". מנת האוכל לכל היום הייתה ביצה, לחם וחלב. העולים ישבו באוהלים. הייתה צפיפות רבה, לא ידעו בכלל היכן הם נמצאים.

כאשר המצב כבר נהיה קשה התחילו להעביר אותנו. אמרו לנו, שנוסעים למקום חדש ליד תל אביב. אבל בפועל, לקחו אותנו למושב "פדויים", אמרו לנו, שהאורות שאנו רואים זה תל אביב. ובפועל, זו הייתה עזה. שם חיינו באוהלים ללא מים זורמים וללא חשמל, אחרי יומיים הביאו מכלית מים מקיבוץ "אורים" וגם פתחו שם "מכולת" כדי לקבל מזון בתלושים. הייתה לנו מקלחת ציבורית, והמים הגיעו מחבית מהקיבוץ.

את המבוגרים שלחו למשמר הנגב להתאמן בנשק. והם קיבלו נשקים על מנת לשמור במושב. בכדי להגיע ממקום למקום השתמשנו בסוסים, הסוסים שימשו אותנו גם כדי לחרוש את השדות. כל משפחה קיבלה לגדל כבש, סוס ופרה והתנאים היו קשים מאוד.

כנערים התמודדנו יום יום עם הפורעים הערבים, שהגיעו לגנוב את הסוסים ואת הרכוש שלנו. היינו רודפים אחריהם ומבריחים אותם לעזה.

לאט לאט אנשים התחילו לבנות שם בתים, אבל היה קשה מאוד. ואז אמרו, שיש מקום שנקרא גדרה ושם זה טוב. אבל היה אסור לעזוב את פדויים, כי אז המשטרה הייתה באה לחפש אותך ולהחזיר אותך לשם. ולכן, המשפחה שלי השאירו אותי כערבון, כי הייתי האח הגדול. בזמן שהם נסעו לגדרה, אני נשארתי לבד לשמור על הכול. ושלא ידעו שהמשפחה עזבה.

ואז כבר נשארתי ללא אוכל. החלטתי לברוח לגדרה. עליתי על האוטובוס לבד וירדתי בגדרה. לא מצאתי אף אחד, ואף אחד לא ידע איפה התימנים גרים. עד שראה אותי איש מבוגר יושב ובוכה בערב שבת. ואמר לי ללכת להר הגבוה, שם יש כפר שנקרא קטרה, ושם גרים תימנים (קטרה היום זו שכונה בגדרה הוותיקה סמוך למושב קדרון), כך מצאתי את משפחתי. אחרי שעשיתי איתם שבת, חזרתי לבד לפדויים, כדי להמשיך ולשמור על הבית, שאף אחד לא יגלה שברחנו.

בגדרה המשפחות התימניות נכנסו לכפר הערבי קטרה. ופשוט השתלטו על הבתים של הערבים שהיו ריקים. כי המשפחות ברחו כשפרצה מלחמת העצמאות.

אחרי תקופה חזרתי לגדרה והצטרפתי למשפחתי ושם הכירו לי את אשתי לעתיד צביה ז"ל.

שירות צבאי

בשירותי הצבאי שירתי בהנדסה קרבית ואחר כך עברתי לחיל האוויר. בתפקידי הייתי אחראי על הרכבים של היחידה, שירתי בשלוש מלחמות, ששת הימים, מבצע קדש ומלחמת יום הכיפורים.

בסיני, במלחמת ששת הימים אני ושלושת אחיי גויסנו יחדיו. אחי שהיה נהג משאית נהרג במלחמה. ואני ושאר אחיי חזרנו בריאים.

בהמשך הקמנו תנועה פוליטית שייצגה את בני העדה התימנית בגדרה והצטרפה לתנועות הדתיות בפוליטיקה המקומית. הפכתי לחבר מועצה מטעם האופוזיציה והנהגתי את התנועה.

התחתנתי עם אשתי צביה ז"ל (למשפחת שאער) שנפטרה לא מזמן. נולדו לנו שישה ילדים: עזרא, טובה, ענת (סבתה של שהם), איילה וחיה (שניהם אחיות תאומות). אני ורוב ילדיי חיים עד עצם היום הזה בגדרה.

יש לי 11 נכדים ו – 18 נינים.

סבתא ענת (משמאל) עם סבא שלה-סבא יחיא

הזוית האישית

הנכדה שהם: תודה לך סבתא ענת ולסבא סעדיה על הסיפור המרתק והמעניין. מאחלת לכם הרבה הבריאות, שמחה ואושר.