מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי גילה, נולדתי בשנות החמישים במושב מלילות בשדות נגב. עד גיל 3 אמא טיפלה בי, ובגיל 3 נכנסתי לגנון שבמושב. אחר-הצהריים שיחקנו בחוץ, המצאנו משחקים מהטבע, שיחקנו עד החשיכה והיה כיף מאוד ורצינו להמשיך לשחק עוד ועוד. מכיתה א-ח למדתי בבית ספר יסודי אזורי "מעגלים". אל בית הספר וחזרה הלכנו ברגל, לא היו הסעות. הייתה לנו ארוחת צהריים בבית הספר כי למדנו עד השעה 16:00. את אחר הצהריים בילינו בבית עם חברים וקראנו ספרים, לא היתה לנו טלוויזיה. פעם בשבוע הגיעה למושב ספרייה ניידת עם המון ספרים והחלפנו ספרים כל שבוע.

כל שבת הלכנו ברגל לנחל גרר, הנמצא סמוך למושב מלילות, מרחק של כ-3 ק"מ מהבית. טיילנו לאורכו של הנחל, אספנו אבני נחל, ישבנו לצילם של העצים וערכנו פיקניק של שבת. הלכנו רגלית לנחל גרר והרגשתי מחוברת למקום היפה הזה. יש שם פרחים יפים, עצים גבוהים, בקיץ אין מים בנחל. אני ממליצה לטייל שם.

בכיתה ט' עזבתי את הבית לתיכון חקלאי "עיינות". המעבר לפנימייה היה קשה לי מאוד. להכיר חברים חדשים, מקום חדש והכי קשה היה להגיע אחת לחודש הביתה.

לאחר לימודי התיכון ב"עיינות" חזרתי הביתה למושב מלילות. התחלתי ללמוד בסמינר למורות שזה בית ספר ללמודי הוראה בחמדת הדרום.

לאחר שנתיים כשהייתי בת 20 התחלתי ללמד בבית ספר יסודי במרחבים ולאחר שלוש שנים עברתי ללמד בבית ספר בנהורה.

חתונה

בשנת 1977 הגעתי לבית ספר בנהורה לראיון עבודה עם מנהל בית הספר. שם הכרתי את יוסי ז"ל, שעבד במועצה אזורית לכיש כקצין בטיחות רכב. לא הייתה הצעת נישואין, אך היה ברור שאנחנו מתחתנים. הזמנתי אותו להורים שלי והם היו מרוצים מהבחירה שלי. המשפחות נפגשו אצלי בבית ושם קבעו את מועד החתונה.

החתונה נערכה בירושלים באולמי נוף. חיפשנו אולם גדול. החתונה התקיימה בערב ב-14.8.1980. הוזמנו 1,000 איש שהגיעו באוטובוסים שיוסי אירגן.

התפריט – מנה ראשונה: בורקס, דג. מנה עיקרית: 3 סוגי בשרים. וקינוח: עוגות, מוסים, וגלידות. הייתה עוגת חתן וכלה של 8 קומות.

בסוף הערב אחד הדודים היה אחראי להביא את העוגה הביתה למושב. הוא שכח את העוגה בתא המטען, לאחר יומיים נזכר בעוגה ומצא אותה ברכב נוזלת כמו גלידה.

אחרי החתונה עברנו לגור במושב מנוחה שבחבל לכיש שם אני גרה עד היום. בהתחלה עסקנו מעט בחקלאות אבל המשכנו לעבוד כשכירים, למעשה באתי ממושב למושב.

אהבה

אי אפשר לתאר אהבה לנכדים. הנכדה הראשונה נולדה ששמה שילת, אהבתי אותה מהרגע הראשון. כל פעם שהיא הלכה הביתה היה קשה לי להיפרד ממנה.

בכל פעם כשבאו לביקור עם שילת התייחסתי אליה ולא להורים שלה. טיפלתי בה במסירות רבה ובכל הזדמנות הלכתי לבקר אותה.

השבתות והחגים היו הרגעים המאושרים עם כל המשפחה. פרסנו שטיח על הרצפה ושחקנו במשחקים. שילת אהבה לשחק ובכל שבוע קניתי לה משחק חדש.

באחד הימים כששילת הייתה בת שמונה חודשים בשעה 16:00 ישבתי עם בעלי (יוסי ז"ל) לצפות בטלוויזיה לפתע היו נקישות בדלת. שאלנו מי זה בבקשה, ולא היה מענה. שוב היו נקישות בדלת והפעם הדלת נפתחה ויד ארוכה חדרה ובתוך היד הייתה שילת וזה היה הפתעה גדולה.

כששילת הייתה בת שנה שירי ורן (ההורים של שילת) נסעו לנופש בטבריה והשאירו אותה אצלי בבית. שילת לא בכתה בכלל, שחקתי וטיילתי איתה בחוץ. בלילה היא ישנה ביני ובין בעלי יוסי ז"ל. יוסי ואני סיפרנו לה סיפורים ושרנו לה שירים ובמוצאי שבת שילת לא רצתה ללכת הביתה כי היה לה כל כך כיף.

באחת הפעמים  שילת הייתה אצלי כי ההורים נסעו לסידורים. שילת זחלה על השטיח ניסתה להתרומם, החזיקה בספה, עמדה והתחילה ללכת כמה צעדים ונפלה, ושוב ניסתה לקום לבד והתחילה שוב ללכת. לפתע נפתחה הדלת ושירי ורן (ההורים של שילת) נכנסו ונדהמו לראות את שילת הולכת על הרגליים.

האהבה שלי לשילת הייתה ועדיין גדולה מאוד!!!

אהבה נוספת היא אהבה לספורט, כפי שסבתא גילה מספרת בסרטון.

הזוית האישית

סבתא גילה – המפגשים שלנו היו מהנים מאוד, למדתי להכיר את שילת טוב יותר ולראות את הקשר שלנו שהולך ומתחזק.

שילת – אני אהבתי את הסיפור של סבתא ונהנתי מאוד. אנחנו מצטערות שנגמר הקשר הרב דורי אבל הקשר האמיתי שלנו ימשיך לעד.