מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור החיים של דבורה (דבי) פרידמן, כפי שהונצח בספרה "המסע אלי", שהוא לדבריה מלאכת מחשבת של שני מסעות השזורים זה בזה: הראשון – מסע בריחה נועז ומרגש של אביה, אברהם ז"ל ושלושת חבריו במלחמת העולם השנייה ממחנה הכפייה היוגוסלבי "בור" אל החופש, והשני – מסע שחרור רוחות הרפאים של ילדותה, בגרותה  ועד היום, כבת דור שני לשואה.

דבורה (דבי פרידמן) לא ידעה שנים רבות דבר על אביה, אברהם, שנפטר כשהייתה בת 16 ואליו הייתה מאוד קשורה. הוא הרי אף פעם לא סיפר ואמה שושנה, שניצלה בעור שיניה כנערה בת 14 ממחנה המוות אושוויץ, לא שמחה אף פעם לשתף את דבורה במעט שידעה. האימא, אותה מתארת דבורה כקרה ומתעללת, גם לא העניקה לדבורה ולו גם מעט חום. וגם כשדבורה אובחנה בעלת מום מולד בלב, מום שגרם לה להתעלף לא פעם ולעבור בגיל צעיר ניתוח לב פתוח מורכב, הכרוך בהחלמה ממושכת, טענה האם שהיא, דבורה, עושה הצגות.

עם כל המצב השביר הזה, ועם אם שאינה מתפקדת, ניסתה דבורה להתנהל כילדה וכנערה בצורה רגילה, כאשר היא אף משמשת כאם חלופית לאחיה הצעיר צחי. לאחר שעברה כמה בתים אומנים אצל חברים של האב בארץ, היא נשלחה על ידו לקרובי משפחה בארה"ב, למה שהיה אמור לפתוח לה דלת לחיים חדשים. היא נרשמה והתקבלה בניו יורק ללימודי תקשורת (בשל בעיית הבריאות בלב דבורה לא גוייסה לצה"ל), אבל נאלצה לקטוע את חלומה ועימו גם את החיים הטובים, לאחר שהוזעקה ארצה לטפל בבעיית משמעת קשה של האח בפנימית הדסים: "אחי צחי גנב טרקטור ואימא לא ענתה לכל הטלפונים מהפנימייה. התקשרו אלי לארה"ב ואמרו שהם עומדים לפנות למשטרה. ביקשו שאגיע בדחיפות. חזרתי ארצה כעבור כמה ימים ודברתי על ליבם שיתנו לו צ'אנס נוסף וכך היה. הוא אמנם ניצל, אבל אני לארה"ב כבר לא חזרתי. פספסתי את ההזדמנות שלי ללמוד ולפתח קריירה אבל בכל זאת לא איבדתי תקווה. אז מאוד כעסתי על אמי, שהיא היום דמנטית בת 93, אבל היום אני מרגישה כלפיה הרבה חמלה", אומרת דבורה בהתרגשות רבה.

מימין: דבורה עם הבן רם, משמאל: דבורה עם הבן רם וחברתו רבקה

הצעד הבא של דבורה היה לגלות בעצם מי היא, דרך הסיפור של אביה אברהם. זאת כדי להעביר את המורשת גם לבנה יחידה רם. דבורה החלה לחקור דרך חברים וקרובים של האב בארץ ובעולם, מה עלה בגורלו של האב מאז ברח ממחנה "בור" ביוגוסלביה, שם אותו שמעה הרבה בילדותה, אבל אף פעם לא הבינה מה הוא אומר: "חווית התיעוד נערכה  קרוב לעשר שנים בשלבים. הסיפורים נבלעו לתוך המקלדת. תחילה מסע בזמן שתחילתו מפגש עם דמויות הקשורות לאבי וסופו במסע אל המקום בו הכל החל. וכמובן מגירת העץ הישנה בבית ילדותי ברמת גן ואחר כך בקריית אונו, שהכילה אין ספור פתקים ודפים מודפסים. המגירה הזאת נמצאה במעמקי הארון שעמד בבית שבו עברו עלי חלק משנות בגרותי. במהלך התהליך הלכה והתגברה התחושה שזכיתי להכיר את אבי ועוצמת הסיפור מהווה השראה עבור בני רם, נכדו אותו הוא לא זכה להכיר".

לצורך התיעוד והכרת שורשי המשפחה, דבורה מחליטה לצאת למסע פיזי ברחבי מזרח אירופה, כשהיא מתחקה אחרי מסלולו של אביה מן השאול והתופת ועד הגעתו לארץ. בשנת 2007 דבורה נוסעת לאוקראינה לכפר הולדתו של אביה "זדנה" בקרפטים ומשחזרת את מסעו של אביה, ממחנה המוות "בור", שביוגוסלביה, ממנו ברח עם עוד שלושה חברים, שלא כולם שרדו. מסע בה חצה את הדנובה מיוגסלביה לרומניה ומשם עלה לארץ ישראל כצוואתו של אביו/ בדרך הוא נאלץ להתמודד עם עמים וצבאות שונים, שגם לאחר השואה עדיין לא קיבלו את היהודים בחום ואהבה. להפך: "כובד המסע  והמשא של הסיפור, שהכיל הרבה בכי ורעד, יצרו בי חוויה אדירה. אני עדיין בוכה על אימא בת ה- 93 שהסובלת מדמנציה. אימא, שאף פעם לא חיבקה ושהחום והאהבה התמוססו בליבה. האימהות שלי מנגד, חרטה על דגלי, לא רק את מצעד החיים אלא את החיים עצמם על סבלנות ואהבת האדם. אבי הגיע מבית שהנדיבות בו הייתה ממש דרך חיים, והבין מעבר לאופק את המתנה שקיבל מאביו, את החיים. אביו, שראה את מה שהולך להתחולל באירופה, דאג להבריח אותו מביתם בצ'כיה ובכך להציל אותו ולהמשיך את השושלת." אומרת דבורה בהתרגשות.

גם לאחר שגילתה את סיפורו של אביה ואת שורשיה לא תמו התלאות של דבורה. היא נאלצה לעבור ניתוח לב נוסף הכרוך בהחלמה איטית וממושכת. חרף כל זאת, היום בגיל 71 דבורה פרידמן היא אדם מלא אופטימיות ותקווה: "אני חושבת הרבה עלי ועל החיים עם הרבה תקווה. המוטו של חיי הוא לא לוותר על הכמיהה ליצר חיים טובים יותר. יש בנו את היכולת לממשם." דבורה בוחרת לצטט שניים שהשפיעו עליה רבות: את אבא קובנר שאמר: "מי שמחפש את הייאוש ימצא את הייאוש, ולמאמינים תקווה. אני מצאתי את התקווה". וכן את ויקטור פרנקל, כפי שאמר בספרו "האדם מחפש משמעות": "ודאי האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות. חירותו מוגבלת. אין היא חירות מהתנאים, אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים".

כריכת הספר שהוציאה דבורה – "המסע אלי" 

הזוית האישית

אילן המתעד:  את דבורה אני מכיר שלושים שנה דרך אשתי סמדר. למעשה, היא התיידדה עם הסבא של אשתי מאיר ועם אשתו השנייה שלומית, עימם נפגשה בהיותה נערה בבית הבראה ארזה שבהרי ירושלים, כאשר החלימה מניתוח לב. אחר כך, בנה רם הינו בגילו של בני הבכור כפיר והיה קשר גם דרך הילדים. את הריאיון איתה הקלטתי בביתה ולמרות שאני מכיר את סיפורה האישי, כפי שתועד גם בספר שהוציאה, "המסע אלי", התהליך מבחינתי היה מאוד מרגש.

את החומר אספתי דרך ראיון של שעתיים שערכתי עם דבורה בביתה בקריית אונו וזאת בנוסף לספר המתאר את סיפור חייה, כפי שגילתה מהסיפור של אביה, ניצול שואה שברח ממחנות המוות דרך כל אירופה. את המסע ניסתה דבורה לשחזר בעצמה לפני כמה שנים כדי לדעת יותר עליו, על אביה ועליה. בהיותה ילדה ונערה, בנוסף למחלת הלב ממנה סבלה כתוצאה ממום מולד, דבורה נאלצה גם להתמודד עם אמה, ניצולת אושוויץ אשר התעללה בה נפשית וריגשית ולא סיפרה לה דבר על אביה, אליו הייתה מאוד קשורה. האב נפטר בהיותה בת 16. לדבורה אח צעיר יותר ממנה, כאשר בהיעדר התפקוד של האם, נאלצה לתפקד, למרות כל קשייה, גם כאם חליפית עבורו. כמו כן היא נתנה לי תמונות מילדותה עם הוריה ואחיה ותמונות שלה עם בנה ועם חברתו. דבורה עצמה מאוד התרגשה במהלך הריאיון והייתה קרובה לבכי. גם יום לפני הריאיון היא סיפרה לי שהיא מאוד התרגשה בביתה וגם יום לאחריו, היה קשה לה להירגע.

אילן ודבורה במהלך העבודה המשותפת