מאגר סיפורי מורשת

אני מלכה סדובסקי, נולדתי כמלכה קושניר בשנת 1948. בהוראת דוד בן גוריון "עברי דבר עברית", אבי שינה את שם משפחתו לניר. אני בת שלישית להורי אחרי שני אחים. נולדתי, גדלתי ואני חיה את כל חיי בקיבוץ גבעת ברנר עם בעלי, בנג'י סדובסקי יש לנו ארבעה ילדים ושמונה נכדים, האושר הגדול זו המשפחה!

כמו כל ילדי הקיבוץ, גדלתי בחינוך המשותף. בית הילדים היה הבית שלנו שם אכלנו, ישנו, התקלחנו, למדנו ועוד. הבית של ההורים נקרא "חדר" והיינו הילדים באים להורים כל יום לכמה שעות. יש לי זיכרונות רבים מבית הילדים מימי הגן עד לסיום ביה"ס, זיכרונות טובים וזיכרונות קצת פחות טובים. הייתה לי ילדות שמחה, ההורים שלי היו הורים אוהבים ואכפתיים ואני חושבת שההורים שלי השפיעו הרבה על חיי.

אבי-נתן, אמי-ברכה, אחי מוטי, חזי ואני

לקט מזיכרונות ילדותי

כשהייתי בת חמש, ילדת גן, החלטתי על דעת עצמי שאני מסתפרת. אחת לכמה זמן היה מגיע ספר לגן ומי שרצה להסתפר אצלו היה צריך לקבל אישור מאחד ההורים. באתי לספר ואמרתי לו: "אימא שלי מרשה לי להסתפר". הספר שם שולחן ועליו כיסא, כדי שנוכל להיות בגובה שלו. הוא פרש עליי סדין גדול וגזר לי את השערות. אחרי הצהריים, שמחה וטובת לב, הלכתי לחדר של ההורים, פתחתי את הדלת וקידמה את פניי סטירת לחי הגונה מצד אחי. ההורים כעסו עליי והמשכנו הלאה.

כשהייתי ילדה סבלתי פעמים רבות מדלקת אוזניים. בקיבוץ שלנו הייתה איזולציה (חדרי חולים) לילדים ואיזולציה למבוגרים. ילד חולה היה נכנס לאיזולציה עד שהבריא. באחת הפעמים שחליתי (והיו הרבה כאלה) נכנסתי לאיזולציה והייתה שם חברתי הטובה מהגן, מיכל. עברו הימים מיכל הבריאה ועמדה לחזור לגן. אני, נעמדתי ליד דלת האיזולציה בבכי גדול וברקיעות רגליים – רציתי ללכת איתה. בכיתי וכעסתי, ובכיתי וכעסתי ולא הצליחו להרגיע אותי. לבסוף הציעו לי הצעה מפתה: אם אני אשתה תה עם חלב, אחזור לגן (שנאתי חלב!!!) שתיתי ולא חזרתי לגן – רק כשהבראתי, ממש שיקרו לי ונעלבתי נורא.

כבר צויין קודם שגדלתי בחינוך המשותף. בלילות הקיבוץ כולו ובתי הילדים היו מאוד חשוכים ולא היה אור בכל פינה כמו היום. באותה תקופה היו חודרים אל תוך מדינת ישראל מחבלים שהיו פוגעים באנשים ואני פחדתי נורא. הייתי מתעוררת מחלומות בלהה רועדת מפחד. לפעמים לא הייתי מצליחה להתגבר על הפחד והייתי בורחת לחדר הורי. אימא שלי, תמיד קיבלה אותי בשמחה ורק בבוקר שלמחרת הייתה מחזירה אותי לבית הילדים כשהיא אוחזת בידי. ככל שגדלתי התביישתי בעובדה שאני בורחת להורים. לימדתי את עצמי לחשוב מחשבות טובות על כל מיני דברים שאני אוהבת… כמו, יש במה גדולה ועליה רוקדות רקדניות בלט לבושות וורוד ורוקדות ורוקדות ורוקדות… והנה הגיע הבוקר… (היום קוראים למה שעשיתי פעם דמיון מודרך)

ההיכרות עם בנג'י

את בנג'י הכרתי בזמן שירותי הצבאי, שנינו שירתנו ביחידות בקרה בחיל האוויר. התקשורת בין היחידות השונות התבצעה באמצעות טלפרינטרים (כמו מכונת כתיבה) וטלפונים. בלילות כשלא הייתה עבודה, והיינו חייבים להשאר ערים, היו הבנים והבנות מקשקשים ביניהם בטלפון. בין אחד הבנים שדיברתי איתם היה בנג'י. במשך חודשים דיברנו בטלפון אחד עם השנייה בלי להכיר איך השני נראה.

יום אחד יצאתי לנופש עם חברותיי מטעם הצבא בבית מלון ליד נתניה. ערב אחד, אמרה לי חברה שמישהו מחכה לי למטה. ירדתי לראות מה קורה ופגשתי את בנג'י. אחרי חודשים ארוכים שדיברנו המון נגמרו לנו המילים – ישבנו ושתקנו כמעט שעתיים, זה היה מביך! ולאחר כ-שלוש שנים התחתנו ונולדו לנו ארבעת ילדינו ולאחר מכן שמונת נכדינו.

יום העצמאות 50 למדינה

ביום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל ערכו בטלוויזיה "חפש את המטמון", שנקרא "האוצר של המדינה". עשרה אוצרות של עשרת אלפים שקלים כל אחד הוטמנו ברחבי הארץ. באמצעות כתבי חידה שרמזו על כל מקום ומקום בו היה מטמון. יואב, בני הצעיר היה אז בכיתה ז' קם בבוקר, שמע את כתב החידה שנוגע לאזורינו והעיר את בנג'י בקריאות: "אבא יוצאים לחפש!" והם יצאו! והם פתרו! והם מצאו! עוד אנשים חיפשו את המטמון זה שהיה באזור שלנו מתחת לדקל מתחת לנווה שלום.

משפחה מקיבוץ נען באה למקום וטענו שהם מצאו קודם ובכל זאת אנחנו זכינו. קיבלנו כד חרס גדול ובתוכו אלף מטבעות של עשרה שקלים ובקבוק גדול של יין ישראלי. בהמשך החידון זכינו בעוד כסף שהגיע בצ'ק. את הכד עם המטבעות הבאנו הביתה, שפכנו את כל המטבעות על השטיח והתחלנו לספור… לאחר מכן השתמשנו בחלק מהכסף לבר המצווה של יואב, וזה היה אירוע מושקע ויפה! תיבת האוצר, בקבוק היין והכד שמורים איתי עד היום.

הזוית האישית

טליה ברזאני: נהנינו מהעבודה יחד ומהחברה אחת של השנייה.