מאגר סיפורי מורשת

מלטביה לישראל דרך וורשה ונאפולי

 סבתא ריטה מספרת על המשפחה וילדותה

נולדתי בריגה, בירת לטביה בשנת 1947. באותה שנה לטביה הייתה חלק מברית המועצות. אימא שלי גם נולדה בריגה. לעומת זאת, אבא שלי נולד בנבה וילייקה שהייתה שייכת לפולין כשנולד, אבל היום שייכת לליטא. לאימא שלי היו עוד שני אחים ואבא אימא. אימא שלי הייתה הקטנה במשפחה. לאבא שלה קראו לו יעקב והייתה חנות לכלי תפירה. הוא נפטר בגיל יחסית צעיר מהתקף לב. אימא שלי דיברה גרמנית שוטפת וניגנה על פסנתר.

כשפרצה המלחמה אימא שלי הייתה נשואה טרייה לאדם בשם שמעון וולפסון אשר גויס לצבא הפולני. לצערה של אמי, הוא נהרג כחודש לאחר שהחלה המלחמה. אימא שלי קיבלה הודעה על מותו במכתב בזמן שהייתה בתחילת הריון עם אחי למחיצה משה. קצת לפני שהגרמנים פלשו לריגה, חברים של אמי הציעו לה להצטרף אליהם ולברוח מריגה לאזור סיביר. אמי רצתה שאמא שלה ואחיה יצטרפו אליה, אך אמה אמרה לה שהיא לא חוששת מהגרמנים כי הם עם מתורבת והם לא יעשו שום דבר רע…אז אמא שלי עלתה על המשאית ונסעה עם החברים לאזור צפון רוסיה, ששם הגרמנים עוד לא הגיעו, וכך אמי ניצלה.

אח שלי למחיצה, משה, נולד בסיביר בזמן המלחמה בתנאים לא פשוטים. למשל, במקום מוצץ אימא שלי הייתה נותנת לו למצוץ חתיכת בד רטובה. בסיביר אימא שלי הכירה את אבא שלי, שהיה חייל וסיפק מזון לצבא הפולני. אימא שלי נכנסה להריון מאבא שלי וכך נולדה אחותי נחמה בשנת 1945, בשנה שבה נגמרה המלחמה. הורי ואחיי חזרו לריגה אחרי שהמלחמה נגמרה. שנתיים אחרי שחזרו לריגה אני נולדתי.

בבית ספר שלמדתי היו ילדים מכול מיני דתות. המנהלת הייתה יהודייה והחינוך בבית הספר היה מאוד נוקשה, לא כמו היום. היינו יושבים במקום עם יד מונחת על יד, אם רוצים לדבר אז מרימים יד כך שהמפרק מונח על השולחן, שהמורה הייתה נכנסת כולם היו קמים, הייתה לנו תלבושת אחידה, הבנות לבשו חצאית, על החולצה היה סינר שחור ובחגים היינו שמים סינר לבן. בברית המועצות הקומוניסטית באותן שנים הדת הייתה מחוץ לחוק, לכן לא למדנו כלל בבית הספר דברים שקשורים לדת היהודית או כל דת אחרת.

 משפחת בורובסקי בריגה – 1948

העלייה לישראל

לברית המועצות היה הסדר עם פולין שנקרא "לחזור למולדת" אשר לפיו מי שהוא בעל אזרחות פולנית יכול לצאת מברית המועצות ולחזור לפולין. בזכות כך שאבי היה פולני הוא קיבל אישור לחזור לפולין. כמובן שהמטרה הייתה לעלות לארץ ישראל, פשוט באותן שנים לא היה ניתן לעלות ארצה ישירות מברית המועצות.

זכור לי שאמי ואבי ביקשו ממני ומאחיי שלא נדבר על כך עם איש, ובעצם אף אחד מהשכנים או המכרים שלנו לא ידע על זה. באחד הבקרים, בסביבות שעה 5 לפנות בוקר, מבלי שאמרו לי משהו לפני, הוריי העירו אותי ועלינו על רכב שלקח אותנו לתחנת רכבת של ריגה ומשם לקחנו רכבת לוורשה. בהתחלה לנו במלון עם עוד הרבה משפחות יהודיות שהגיעו מברית המעוצות.

רצינו לעלות ארצה כמה שיותר מהר, אך הדבר התגלה כלא פשוט כלל… כחלק מהניסיונות לעלות ארצה, אבי שילם שוחד לפקיד ממשלתי ונתפס על כך וישב בכלא מספר שבועות. אפשר להגיד שאבי הינו אסיר ציון – יהודים אשר ישבו בכלא בגלל פעילות ציונית. לאחר ששוחרר מהכלא, השלטונות בפולין איפשרו לאבא שלי לצאת מפולין לאן שירצה, מלבד ישראל. שהוריי הבינו שלא נצליח לעלות לארץ בקלות ומהירות כמו שקיוו, החליטו להתיישב בפולין. הוריי שכרו דירה, אבי פתח עסק לתכשיטים מפלסטיק ואחיי ואני נרשמנו לבית ספר בוורשה. בית הספר בוורשה היה מאוד מכובד, הרצפה היתה עשויה מפרקט אמיתי, היינו מחליפים לנעלי בית לפנינו שנכנסו לבית הספר בשביל לא ללכלך את הרצפה.

בשנת 1959, כשנתיים לאחר שעברנו מריגה לוורשה, הצלחנו לקבל אישורים לעלות לישראל. לקחנו רכבת מוורשה לנאפולי באיטליה ומשם עלינו על אונייה בשם "ארצה" שאיתה הגענו לארץ ישראל.

החיים בישראל

בהתחלה שיכנו אותנו בבתי סוכנות בישוב בשם כפר חסידים שנימצא ליד חיפה. בבית היה שני חדרים, מטבחון, לכל אחד הייתה מיטת סוכנות קטנה שעשויה מברזל, קיבלנו גם מצעים ומעט אוכל להתחלה. גרנו שם כשלושה חודשים ומשם עברנו לאבן יהודה. פעם הראשונה בחיי שראיתי זיתים, היה בבית הספר באבן יהודה. היינו מקבלים ארוחות צהרים בבית הספר אשר כללה זיתים, מאחר ומאכל זה היה זר לי, לא אכלתי את הזיתים ובאופן קבוע הייתי נותנת את הזיתים לילד שישב לידי. היום אני מאוד אוהבת זיתים…

בית הספר בישראל היה שונה מאוד מבית הספר שהכרתי בריגה. למשל, בבית הספר בריגה היינו הולכים בתלבושת אחידה מחויטת בצבע שחור ובבית הספר בארץ בכלל לא הייתה תלבושת אחידה. עוד הבדל, בבית הספר בריגה היינו יושבים בשקט בכיתה עד שהמורה היה נכנס, וכשהיה נכנס, כולם היו נעמדים עד שהמורה אישר לנו לשבת, בבית הספר בישראל המורה היה הרבה פחות נוקשה.

שעליתי לארץ הייתי אמורה להיות בכיתה ו', אך מנהל בית הספר חשב שמאחר ולא ידעתי עברית, עדיף שאצטרף לכיתה משכבת ה'. בתיכון למדתי בבית ספר רופין שהיה בעמק חפר. הייתה לי כיתה נפלאה, למדתי מגמת ביולוגיה. היינו מעט עולות במדינה, חוץ ממני היתה רק עוד ילדה אחת שעלתה מפולן.

אחרי התיכון נרשמתי ללימודי תואר ראשון במוזיקה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. היתה אפשרות באותה תקופה לדחות את הגיוס לצבא למי שמעוניין ללמוד תחילה. שסיימתי את האקדמיה למוזיקה לאחר ארבע שנים התגייסתי לצבא. שירתי שלוש שנים, מתוכן שנה אחת קבע. שירתי בתזמורת חיל אוויר כפסנתרנית. הייתי מופיעה יחד עם התזמורת אחת לחודש בבית החייל.

בשירות הצבאי

שאלתי את סבתא איך היא הכירה את סבא שלי צורי?

"חברה שלי דרורה מאבן יהודה התחתנה וקצת לפני החתונה הלכתי לים ל"תפוס צבע". בעודי בחוף הים, שוכבת להנאתי ומשתזפת, ניגש אליי בחור עם שתי מטקות ביד ומושיט לי מטקה אחת, מבלי להגיד מילה. לקחתי את המטקה מידו והתחלנו לשחק מטקות. שסיימנו שאל אותי אם ארצה להיפגש איתי באותו הערב, זה היה יום שישי, ומפה מהר מאוד התפתח קשר זוגי. התחלנו לצאת שהייתי חיילת.

זכור לי שבאחד הערבים בטירונות שהיה לנו איזשהי פעילות בלילה, פתאום סבא שלך הגיע לש.ג עם ארגז ענקי מלא כל טוב ואמר "הבאתי לך שיהיה לכם משהו טעים". סבא ידע איך לחזר אחריי, היה מאוד רומנטי ותמיד ידע איך לפנק. אחרי שנתיים שהיינו חברים, התחתנו".

חתונת הוריה של נכדתי נעמי

  המשפחה שלנו

קישור לסרטון בו סבתא ריטה מספרת

הזוית האישית

סבתא ריטה: תכנית הקשר הרב דורי נתנה לי את הזדמנות מצוינת להתקרב לנכדתי נעמי ולהכיר אותה יותר טוב ממה שחשבתי שאני מכירה. הסיפור של משפחתי לא היה מגיע לנעמי ללא התכנית הזו. הארגון היה מצוין והמפגשים היו מעניינים במיוחד הביקור ב"מוזיאון אנו". אני ממליצה לכל סבא וסבתא להתנסות בחיבור שכזה תודה לכל אחד שעשה את התוכנית הזאת

ריטה גלעם סבתא של נעמי שחף

הנכדה נעמי: תכנית הקשר הרב הדורי – היה ממש מהנה ומרגש ממש, שמחתי שנפגשתי יותר עם סבתא שלי ריטה. זכיתי לשמוע מסבתא שלי את סיפור משפחתה, עברי ועל ילדותה בארץ ובגולה. אני ממליצה לכל התלמידים הבוגרים להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולחוות את אותה חוויה שאני וסבתא שלי חווינו

נעמי שחף נכדתה של ריטה גלעם