מאגר סיפורי מורשת

להוריה של סבתי בלה קראו ישראל וחיה צאל. הם נישאו בשנת 1931 והתגוררו בדירה קטנה בעיר דוינסק שליד עיר הבירה ריגה. הם דיברו רוסית ויידיש.

חיה עבדה כתופרת מעילים וישראל עבד בבית חרושת של בירה. חייהם היו צנועים ופשוטים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובשל החשש מהשלטון הנאצי, ישראל התגייס לצבא האדום שלחם נגד הנאצים וחיה ברחה עם בנה משה, שהיה אז בן חמש, לאוזבקיסטן. בדרכם לשם ברכבת בנה של חיה נזרק מהרכבת באכזריות על ידי הנוסעים, מכיוון שהיה חולה והם חששו מהדבקה, אך חיה הצליחה לשרוד ולהגיע לאוזבקיסטן. חיה הצליחה למצוא עבודה בתור מבשלת בחדר אוכל והתגוררה בחדר קטן השייך למעסיקים שלה.

לאחר המלחמה, חיה חזרה לבית מגוריהם בעיר דוינסק ושם פגשה את ישראל בעלה שחזר מהמלחמה. מצבה הבריאותי של חיה היה ירוד. היא הייתה בתת תזונה ולכן עברו כמה שנים עד שהצליחו להביא לעולם את סבתי בלה. הוריו ואחיו של ישראל נהרגו במהלך המלחמה ונותרו לו רק כמה בני דודים שהתגוררו רחוק. לחיה נותרו אחים ואביה (אמה נפטרה שנים לפני המלחמה בזמן לידת בתה הקטנה). בני משפחתה גרו קרוב אליהם והם נהגו לחגוג בחגים ובשבתות יחד. כעבור מספר שנים עברו ישראל וחיה עם סבתי לעיר הבירה ריגה.

התקופה היא טרום מלחמת העולם השנייה, השנים של המלחמה והשנים שאחריה, לאחר שקרסה האימפריה הרוסית בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. לטביה זכתה לעצמאות מחודשת לאחר שנים רבות בשליטה רוסית. עצמאות זו לא האריכה ימים ולפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, חולקו רוב מזרח וצפון-מזרח אירופה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות. בשנת 1940 פלשו הסובייטים אל לטביה וכבשו אותה ואילו שנה לאחר מכן נכבשה על ידי גרמניה הנאצית.

החיים באותן תקופות היו חיי דוחק ועוני. במשך שנתיים הייתה לטביה תחת משטר נאצי עד לכיבושה מחדש בשנת 1943 על ידי הצבא האדום. באותה התקופה השלטון ששלט היה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הלטבית, כלומר משטר קומוניסטי רוסי. העם הלטבי סבל משלטון זה ופיתח שנאה של ממש נגדו ונגד הרוסים שקיבלו תמיכה מהשלטון להתיישב בלטביה. לדברי סבתי, הדבר גרם לכך שהתושבים המקומיים הלטביים העדיפו את היהודים על פני הרוסים. הם נהגו בכבוד אל היהודים והחיים איתם היו רגועים ושלווים ולא הייתה אנטישמיות כלל. השלטון הרוסי הקשה על היהודים רק במתן אישורי יציאה מהארץ. נוסף על כך, סבתי והוריה עבדו בעבודות מסודרות. הם חיו ברווחה יחסית, ללא קושי כלכלי מיוחד וללא מחסור באוכל או במוצרי מחייה.

סבתי מספרת: "נולדתי בריגה. ריגה היא עיר יפהפיה. היו לי קשרים עם יהודים וגם עם גויים מכיוון שהיו בעיר הרבה מאוד נוצרים. היו לי המון חברים ונהגתי לבלות איתם בתיאטרון, בבלט, בקרקס, בפארקים ובשיט סירות באגם. בנעוריי אהבתי מאוד לרקוד ולכן השתתפתי בחוג ריקוד ובנוסף הייתי בתנועת נוער יחד עם חבריי. אהבתי מאוד לשחק משחקים כמו קלאס, גומי, מחבואים, חמש אבנים ועוד. נוסף על כך, נהגתי לשמור עטיפות של סוכריות וממתקים ובהם שיחקתי עם חברי במשחק מיוחד שהמצאנו. למדתי בבית ספר מספר 10 (באותה התקופה לא היו שמות לבתי ספר אלא רק מספרו אותם). המקצוע האהוב עליי היה מתמטיקה והייתי תלמידה טובה מאוד. הבית היה בית מסורתי שבו אבי נהג ללכת בימי שישי ובחגים לבית הכנסת ואחר כך היינו אוכלים ארוחת שישי משפחתית ביחד עם משפחתה של אמי. משפחתי נהגה לחגוג את כל החגים היהודיים אך גם שילבנו חגים שהם מקובלים בריגה כגון "נובי גוד" ועוד. אחת החוויות המשפחתיות החרוטות בזיכרוני הן הכנת אוזני המן בפורים. אני והוריי היינו מכינים את הבצק וממלאים אותו בכל מיני מילויים וזה היה מהנה מאוד. אבא שלי היה מפנק אותי. אני הייתי האהבה הגדולה שלו. הוא היה תמיד לוקח אותי לתיאטרון בובות, לקרקס, לראות חיות והיה קונה לי משחקים. עם אימא היה לי קשר פחות טוב. היא לא הייתה אימא חמה שמחבקת ומפגינה אהבה. אבל היא טיפלה בי במסירות. קיבלתי את כל מה שצריך, אבל לא מעבר. היא אף פעם לא דיברה על המלחמה ועל הבן שאיבדה. מדי שנה בחופשת הקיץ היינו נוסעים לבית הנופש המשפחתי שהיה ממוקם על חוף הים הבלטי והיינו מבלים שם את כל חופשת הקיץ".

נישאתי בשנת 1970 וילדתי את בתי הבכורה בשנת1971 ואחריה נולדו לי עוד שלושה ילדים. עליתי לארץ בשנת 1979 כשהייתי נשואה עם ארבעה ילדים. מאז ומתמיד רציתי לעלות לארץ ישראל אך לא ניתן היה לעלות לארץ ללא אישור מיוחד. לאחר המון שנים מצאנו קרובת משפחה בארץ ששלחה בקשה מיוחדת עבורינו וכך הצלחנו לעלות ארצה. זה היה אירוע מאוד מיוחד עבורי וחלום שהתגשם. הגענו ארצה עם כמה מזוודות של בגדים בלבד ללא ריהוט כלל. השלטון בלטביה אפשר לנו לקחת רק מעט חפצים אישיים ללא מסמכים או תמונות. התגוררנו כשנה במרכז קליטה בבאר שבע. החיים היו קשים. לא הכרנו את השפה, את התרבות ואת אורח החיים כאן. בנוסף היה קושי כלכלי מאחר ולא עבדנו עדיין וחיינו מקצבה בלבד.

כיום אני חיה במדינה שלי. אף אחד לא רודף אותי על זה שאני יהודיה כמו שרדפו את משפחתי בתקופת מלחמת העולם השנייה. הקמתי משפחה גדולה כמו שתמיד רציתי לעומת חיי כבת יחידה. בנוסף, אני חיה חיים נוחים וברווחה כלכלית. אני מבלה, נוסעת לנופשים, הולכת לתיאטרון ולחוגים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר פארק המדע בנס ציונה, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה שונית גדות.