מאגר סיפורי מורשת

הוריו של סבי גדעון (פאול פישל ואולגה לב) נולדו ב1903 בצ'כיה ועלו ארצה בגיל חמש עשרה, בתנועת נוער "כחול לבן" לפני קום המדינה.

סבא  גדל בקרית חיים שם למד עד כיתה י' והיה בתנועת נוער "העובד והלומד". הוא התגייס לצבא לשריון בתפקיד נהג טנק, ולאחר השחרור עבד בקואופרטיב להובלה "הנמל החדש", בתור נהג משאית, ומאוחר יותר כמנהל המשק. בהמשך עבד ב"רשף המפרץ" בבניית מסועים למפעלים ובגביה. את מורין, אשתו, הכיר כשהגיעה לארץ מאנגליה להתנדב בקיבוץ, והם התחתנו בלונדון וחזרו לגור בארץ. בקרית חיים ואז בחיפה, שם נולדו ילדיהם תמי ורוני. התחביבים שלו היו: רכיבה על סוסים, רכיבה על אופנועים ושיפוץ אופנועים עתיקים. כיום גדעון בפנסיה, נהנה לגור במושב נהלל ליד הנכדים, לנסוע בקלאב קאר לכל מקום, להנות משחיה בבריכה בקיץ ולהיות נהג לנכדים כשצריך.

החנית מששת הימים

"במלחמת ששת הימים, הייתי טנקיסט כמו עומרי אחיך. הטנקים של פעם לא היו כמו היום, הם היו ישנים ועתיקים עם מנועי בנזין. הייתי נהג טנק של הדגם הראשון של "צנטוריון" בארץ, שקראו לו "שוט-מטאור" (ניתן לראות טנק כזה במוזיאון השיריון בלטרון).

ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה שהשתתפתי בה, עד אז לא ידעתי איך זה להיות במלחמה, אבל הייתי חדור מטרה להיות חייל טוב. השתתפתי במלחמה במסגרת המילואים, כשכבר הייתי נשוי למורין שגם היא היתה מגויסת במלחמה, היא הייתה  בהג"א, והייתה קוראת לאנשים לסגור את האור.

כשנכנסנו למלחמה מול מצריים, ירדנו לסיני עם הטנקים, וזה לא היה פשוט. הטנקים היו עם מנועי בנזין, ולא היו משוכללים כמו היום. נסענו בחולות, וכל העת נסענו נתקענו ונלחמנו. ירינו ונלחמנו עד שהגענו עד העיר סואץ הנמצאת בדרום תעלת סואץ. כשהגענו לדרום העיר סואץ, כבר היה די שקט, אז כולנו פשטנו מדים ורצנו להתרחץ, למרות שזה היה באמצע המלחמה זה היה מקובל. היינו מאוד מלוכלכים, כי ישבנו שבוע בתוך הטנק ולא יצאנו, ואפילו את הצרכים עשינו בקופסאות שימורים. כשהגענו לסואץ ונכנסנו לים כולם רצו לחפש שלל,(רכוש שנעזב בעת מנוסת המצרים) וכל מיני דברים ומזכרות, ואני לקחתי חנית של חייל מצרי, שמלבישים אותה על הכידון של הרובה. החנית של הרובה משמשת למצב שאם אתה נתקל בחייל מקרוב, ואין לך זמן לירות בנשק אתה משתמש בנשק עם החנית בקודקודו, כאילו זאת סכין ארוכה.

החנית של החייל המצרי

כידוע , ניצחנו במלחמה, וזאת הייתה יחסית המלחמה הכי קלה וקצרה של צה"ל, מלחמה שנגמרה תוך שישה ימים ועל כן שמה. היא נגמרה מהר כי חייל האויר שלנו חיסל את כל חיילות האויר, של הערבים בשלושת המדינות שסביבנו (מצריים, ירדן וסוריה) והשמיים היו נקיים, ואף אחד לא איים עלינו. הדבר הטוב שקרה לי במלחמה הוא שחזרתי הביתה בשלום, התגעגעתי מאוד.

במלחמה ראיתי הרבה רכבים שרופים של המצרים והיה ריח חזק. ראיתי הרבה חיילים שנלקחו בשבי והחזירו אותם למצריים אחרי המלחמה. ישראל החזירה את כל השבויים וגם מצריים. אני ניצלתי בנס במקרים רבים שבהם פגזים פספסו את הטנק, היה לי מזל. המלחמה הזאת משפיעה על חיינו עד היום. במלחמה הזאת כבשנו את כל הגדה המערבית, שיש לנו איתם בעיות עד היום ואת כל סיני שבהסכמי השלום עם המצרים החזרנו.

כל מדינות ערב מפחדות להילחם בנו עד היום בגלל המלחמה הזו, כי הם יודעים שעשינו את הבלתי אפשרי: מצריים, ירדן וסוריה תקפו אותנו מהצפון מהמערב ומהדרום וניצחנו את כולם. כיום יש לנו שלום עם שתיים מהן – מצריים וירדן".

מזכרות מהמלחמה ושירותי בצבא בשריון

סמל השריון על הכומתה

כדור של מקלע 05 בטנק

הזווית האישית

גיא: היה לי כיף ולמדתי הרבה דברים על סבא, ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעת מלחמה.

גדעון: היה לי נחמד לספר את הסיפור הזה, ולראות את נכדי מקשיב ומתעניין. ואני שמח שסיפורי תועד ויישמר.