מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתר מספרת לנכדתה חני במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

שמי אסתר ולס נולדתי בתאריך כ"ט שבט ה'תש"ד ( 1944) בהר הצופים בירושלים להוריי, הרב יהודה אריה ליב ורבקה דרוק. בכ"ג כסלו ה'תשכ"ג התחתנתי עם בעלי הרב יששכר דב ולס.

מתקופת מלחמת השחרור הייתה ירושלים מחולקת לשני חלקים: בחלק אחד התגוררו היהודים תחת שלטון ישראל ובחלק האחר, שכלל בתוכו את העיר העתיקה והכותל, התגוררו הערבים תחת שליטת ירדן.

הערבים הקיפו אותנו מכמה כיוונים: בשכונות הצפוניות וגם בשכונות המזרחיות ואפילו במערב ובדרום. הייתה רק חומה בנויה שהפרידה בין ישראל לירדן. זה היה קו שהפריד בינינו ממש באותו רחוב. כל רחוב שמואל הנביא היה מוקף על ידי ערבים. הערבים לא נתנו לנו מנוחה, בכל פעם שיהודים עברו, הם היו יורים עליהם.  כאשר המצב היה בלתי נסבל, הממשלה החליטה לבנות קיר מגן שיסתיר את העוברים והשבים ברחוב., וכך הערבים לא ידעו מתי אנחנו עוברים, ולא ירו עלינו.

בשנת תשכ"ז, בתקופת יום העצמאות, החלו ארצות ערב להתארגן נגד ישראל והיה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה. באותה תקופה הייתי כבר נשואה והיו לי שלושה ילדים. אנחנו גרנו בשיכון חב"ד, לא רחוק מרחוב שמואל הנביא. הכוננות הייתה גבוהה מאוד ובמשך שלושה שבועות גייסו חיילים רבים. היינו מוקפים באויבים מכל כיוון כמו בתוך טבעת, והמצב היה מתוח מאוד. לא ידענו היכן תפרוץ המלחמה ומתי, האם זה יתחיל בדרום  בגבול עם מצרים? או בצפון בגבול עם סוריה?  ואולי בירושלים בגבול עם ירדן? כולנו היינו בפחד ובחרדה.

בתקופה זו של ההמתנה לפני המלחמה הייתה רוח של התנדבות נפלאה. רבים התנדבו לעזור לכולם ובמיוחד למבוגרים, מילאו שקים בחולות והדביקו על חלונות בתיהם של הזקנים "דבק מלחמה". אחרים הכינו שוחות וקירות מגן. וכמובן, שכולם הרבו בתפילות.

המלחמה פרצה ביום שני בשבוע בשעה 8 בבוקר, כאשר הייתי באוטובוס בדרך לעבודה. כשירדתי בתחנה ביחד עם עוד כמה מורות, נשמעה לפתע אזעקה, רצנו מהר לבית הספר. כל התלמידים ירדו למקלט ואנחנו אחריהם. שם שהינו עד שעה 11. כל הזמן  הגיעו הורים לקחת את הילדים ובית הספר כמעט התרוקן. בשעה 11:00 כאשר כל הילדים כבר היו בבתיהם שיחררו אותנו המורים, אך בדיוק כשיצאנו התחילו ההפגזות וחזרנו שוב למקלטים. רק לאחר שלוש-ארבע שעות יכולתי לחזור לבית, למקלט שם היה בעלי עם שלושת הילדים הקטנים.

במשך יומיים היינו במקלט במתח רב, לא רק שמענו יריות, אלא גם נפלו עלינו פגזים. מכיוון, שבסמיכות לשיכון חב"ד היה מחנה צבאי בשם 'שנלר', שם היה מאוחסן כל הנשק של ירושלים. הערבים שרצו לפגוע במחנה זה ירו כל הזמן לכיוון, ואחד מהפגזים פגע במעקה של הגשר של הבניין בו גרנו. שנים רבות אחר כך עוד יכלו לראות את הבליטה שנוצרה במעקה מאותו הפגז.

ואז ביום רביעי, שהיה היום השני למלחמה, בשעה 11:00 הודיעו שב"ה הכותל בידנו. ההתרגשות והשמחה כמובן היו גדולים. ביום חמישי ושישי ברוב הארץ היה רגוע אך בצפון המלחמה טרם פסקה. בשבת נכבשה רמת הגולן.

לאחר שחרור הכותל "היינו כחולמים", הרגשנו ממש כמו בתוך חלום! קשה לתאר במילים את השמחה וההתרגשות שמילאה את ליבם של  כל אחד ואחת על הניצחון ועל שחרור הכותל.

הביקור הראשון שלי בכותל  אחרי שחרורו היה באסרו חג שבועות ה'תשכ"ז, כי בחג השבועות לא היה שייך ללכת עם הילדים, אז רק סבא הלך ואני הלכתי למחרת.

הזוית האישית

חני הנכדה: היה לי ממש מעניין לשמוע את סיפור חייה המרתק של סבתא. תודה, סבתא, שפינית זמן בשביל לספר לי!