מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, רוני שטדלר. יחד אנו מתעדים פרק מחייו של סבא אודות מלחמת יום הכיפורים. וכך סבא מספר:

"ביום כיפור, תשל"ג 1973, התחילו לגייס אצלנו במושב אביחיל ובאו לגייס את עליזה סגל, השכנה שלי. היינו יחד במרפסת אצל עליזה כשבאו לאסוף אותה. גם את צביקה ז"ל, החבר שלי, גייסו לפניי וממש כעסתי, התפלאתי: "אני שריונר, מפקד טנק", אמרתי להם ולעצמי, "זה לא בסדר שאותם מגייסים ואותי לא". אבל אחרי כמה דקות באו ברכב פרטי ולקחו גם אותי.

הייתי בטוח שאנחנו עושים את העבודה צ'יק צ'ק (כמו במלחמת ששת הימים) וחוזרים הביתה. לקחתי מצלמה, התלבשתי יפה והלכתי במצב רוח טוב למלחמה שחשבתי שתיגמר מהר ותוך יומיים שלושה גומרים את המלחמה, כי אנחנו "הטובים" מכולם, "החזקים" ו"החכמים'- מכולם. אנחנו – עם ישראל, מנהיגי המדינה והרמטכ"ל חטאנו בחטא היוהרה.

כשגייסו אותי נסענו למחנה פילון בצפון, כדי לעלות לרמת הגולן. התברר שאין לנו טנקים כי לקחו לנו את הטנקים לגזרה הצפונית, ואנחנו ירדנו דרומה לשבטה, שם קיבלנו טנקים של קורס צמ"פ, בלי ציוד וכו'. קיבלתי טנק רק עם שני כובעים וי.אר.סי, רק אני והנהג – כדי שנוכל לדבר. גם ללא מקלע מקביל. וככה נסענו על זחלים לחזית. אחרי יום יומיים של קרבות, השלמנו ציוד מטנקים מושבתים/פגועים.

בעת הלחימה

יצאנו משבטה בתאריך 7.10.1973 והגענו לחזית בערב. נסענו לחזית על זחלים… ידענו שהגענו למלחמה, כאשר חטפנו אש מהמצרים. כבר בלילה הראשון של הקרבות ידענו שאנחנו במלחמה קשה. (המצלמה כבר ביום השני לא היתה קיימת).

במשך חמישה ימים ניהלנו חילופי אש במרחקים של 3000-1000 מטר. בימים האלה הושמדנו טנקי אויב וגם לנו היו נפגעים. בימים הראשונים של המלחמה (כ 5 ימים), קיבלנו פקודה להתקדם כק"מ לגבעות שהיו לפנינו. הפקודה התקבלה מלמעלה (לא יודע ממי). לי לא הייתה הרגשה טובה עם המהלך הזה, ראיתי בשטח שזאת טעות ואפשר להיכנס למארב קלאסי של המצרים, ובאמת זה מה שקרה. עלינו אחד אחד לשטח שטוח של חולות ודהרנו קדימה.

כשהגענו לגבעות, היה שקט שלפני הסערה. משהו לא נראה לי ואמרתי לנהג הטנק שהוא נוסע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, 4 מטר. פתאום אני רואה בעיניים טיל סאגר "מתלבש" על הטנק של דקל, המ"פ לידי, והוא עף מהטנק (זה היה המזל שלו). דקה אחרי זה אני רואה את הטנק מימיני חוטף סאגר. אספנו את הפצועים על הטנק שלי, שישה חבר'ה. דקל קיבל את הפיקוד על הטנק (הוא נשרף/נפצע ברגל). חייל אחד קיבל הלם קרב והתחיל לרוץ, טנק אחר העלה אותו בכוח לטנק. את זה אני זוכר כמו היום. נסוגנו אחורה אולי 200-300 מטר, סיירת שריון לקחו את הפצועים מהטנק.

לילה אחד נשארנו טנק בודד בשטח (הייתה לנו סתימת דלק). היה חושך מצרים וגם מפחיד. פתאום עברו לידנו פלוגת שריון מצרית. אמרתי לכולם בטנק שלא מדליקים אור, ולהיות במוכנות מלאה, למזלנו הם לא ראו אותנו.

בבוקר נסענו לאט לאט לנקודה ששם תיקנו את הטנק. שם, בפעם הראשונה ראיתי חיילים בהלם קרב (לא ידעתי מה זה) והייתי בשוק. התחלתי להבין שאנחנו במצב לא טוב. בקרבות, כל יום עם שחר (בבוקר) חשבנו שצה"ל יגיע אבל.. אנחנו היינו צה"ל. הקרבות נעשו על ידי המפקדים והחיילים בשטח. כולנו ידענו שאסור לתת למצרים לעבור, כי כל המדינה מאחורינו. בתאריך 14.10.1973 המצרים התקיפו דרך וואדי מעבוק. הפלוגה שלנו השתתפה בקרב, נשארנו רק ארבעה טנקים במסגרת גדוד סדיר 46. סך כלי האויב שהושמדו בקרב הזה: כ-80 טנקים, כ-50 נגמשים וכ-20 משאיות.

ב- 14 לחודש נהרג מ"מ דרור נבו, שהיה אדם מיוחד. ואז קבלתי את הסטירה הקשה ביותר, שם למעשה התחלתי להבין את המציאות הקשה. דרור נבו ז"ל היה אדם מיוחד, ערכי, אוהב אדם. מדינת ישראל הפסידה מנהיג ערכי מלידה.

מימין דרור נבו ז"ל ורוני שטדלר

דף יזכור – סגן דרוד נבו רוזנברג

מ"מ ניצן סלע ואני ירדנו לואדי מעבוק וירינו על טנקים מצריים ממרחקים של 150-50 מטר. סלע המ"מ זוכר שפגענו בעשרה טנקים. אני זוכר שכיוונתי את התותח ויריתי ויריתי ושוב יריתי. יורים, ומכניסים את הראש לטנק כדי לא להיפגע מהריקושטים/רסיסים של הטנק הנפגע 20-50 מטר.

כותב מ"מ ניצן סלע:"הגדוד נערך למארב לחטיבת טנקים מצרים שניסו לאגוף מדרום את כוחות צה"ל באזור המיתלה דרך וואדי מבעוק. ואכן המארב עבד כמו בספרים. הושמדה חטיבת טנקים. הטנקים המצרים שנותרו התגודדו בוואדי. לא הייתה לנו הנמכה. מ"מ ניצן סלע: "המג"ד שאל מי מוכן לרדת לוואדי ולהשמיד את הטנקים מקרוב. אנחנו התנדבנו. ואכן ירדנו שלושה טנקים והשמדנו כעשרה טנקים מצרים מטווחים של 20 -100 מטר.

"שליפות", כמו במערבונים. באחת מה"שליפות" רוני איגף מימין. אמרתי לו (לרוני) לעלות לעמדה כדי שהטנק המצרי ייכוון אליו ואז "תקעתי" את המצרי מהאגף. אירוע צנוע במלחמה ענקית."

בין התאריכים 15-17 באוקטובר 1973 היינו ת"פ גדוד 202 של הצנחנים. מנענו חדירה של המצרים דרומה לכיוון שארם א-שייך ואז נפצעתי. את העובדה שמנענו חדירה של המצרים דרומה לכיוון שארם א-שייך' – אני ממש לא זוכר. סיפרו לי את זה רק אחרי הפציעה. נפצעתי בסביבות 17 לחודש.

לבית החולים תל-השומר/שיבא הגעתי ב-22 לאוקטובר, כלומר הייתי מספר ימים ללא הכרה גם בבית חולים צבאי ברפידים ועברתי שם את הניתוחים הראשונים. הייתי קרוב מאוד לעולם הבא. הוגדרתי כפצוע אנוש. ציטוט של הרופא: "ברצוני להדגיש שמהלך הטיפול וההחלמה היו ממושכים ומלאי סבל. אבל לא אדם כרוני ישבר. הוא נלחם באומץ ונחישות, משוחרר מבית החולים 94 יום לאחר שנקבע "מותו", כשהוא חבול ומותש."

הייתי בבית חולים ולא היה קל, כאבים וכו'. שכבתי שם במשך שלושה חודשים של טיפולים קשים, הרבה ניתוחים ורצון חזק להחלים. אימא שלי הגיעה כל יום להיות איתי בבית החולים ולהתפלל להחלמה שלי. חברתי רינה, שלימים התחתנו, הגיעה כל יום לתל השומר כדי להיות עם הפצוע, ולא היה קל להיות לידי כפצוע קשה וסובל מכאבים חזקים, ולכן לא תמיד הייתי נחמד, בלשון המעטה. באותה התקופה היה מאוד קשה להגיע לבית חולים, כי כל המדינה היתה מגוייסת. אבל רינה, החברה שלי, באה כל יום מהבוקר יחד עם אימא שלי – ברכה.

גם על מהלך הטיפולים יש לי הרבה סיפורים אבל זה אולי לפעם אחרת. השתקמתי וחזרתי ללימודים באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע והמשכתי את לימודי ההנדסה.

ביקור בהר הבית

הזוית האישית

יהודה הנכד המתעד: סבא שלי, רוני, היום כבר בן 70 ברוך ה'. סבא ל-15 נכדים, מקווה שבע"ה יהיו עוד. סבא שלי נהדר ויש לו המון תכונות נפלאות, כגון – אומץ, שמחה, סקרנות, ידע, לב רחב ואהבה יתרה לנכדיו. אם היו אומרים לי לתאר את סבא שלי במילה אחת הייתי אומר – מושלם. אני שמח שכתבתי את סיפור הגבורה של סבא שלי כי אני מרגיש גאווה גדולה שזה סבא שלי והלוואי ואזכה לאומץ לב כמו שלו.