מאגר סיפורי מורשת

שמי חמה דרור, נולדתי בטבריה ב1959

כשהייתי בכיתה ט' למדתי בפנימייה חקלאית-דתית. מסגרת לימודית, בה לומדים בפנימייה דתית, היא נושא מוכר ומובנה באורח החיים של הציבור הדתי. זאת לעומת מיעוט מסגרות של פנימייה בעולם החילוני ופחות היכרות של רוב האוכלוסייה החילונית עם עולם הפנימיות. בחברה הדתית לימוד בישיבה תיכונית עם פנימייה או אולפנה עם פנימייה דתית הם דבר נפוץ ומסלול מקובל, מוכר, מבוקש ופופולרי.

ביום צום של יום-כיפור שנת 1973 בשעה אחת וחצי, הרעב היה קשה לי מדי, ולא יכולתי להתאפק, ולקחתי סוכריית טופי בסתר, ואכלתי מתחת לשמיכה בחדר.

לפתע נשמעה אזעקה, והייתי בטוחה שגילו שלקחתי סוכריה ועושים לנו בדיקת פתע. ירדנו למקלט ואני שחששתי להיתפס, ניסיתי להסתיר את ה"פשע" שעשיתי ושלא יראו שיש לי סימנים על הלשון.

לאחר זמן מה יצאנו מהמקלט, וראינו על הגבעה ממולנו חיילים ואוטובוסים רבים אמרו לנו שפרצה מלחמה, מלחמת יום כיפור. צריך להיות בשקט ובחושך מוחלט.

חיכינו עד לצאת הצום, בלי להדליק אורות וחשמל, התנהלנו בחושך מוחלט, כשאנחנו לא יודעים שום דבר על מה שקורה בינתיים, ועל המלחמה המתחוללת שם בחוץ. בסוף הצום יצאנו לחדר האוכל בעלטה גמורה, לאכול את ארוחת סיום הצום, ואמרו לנו שיש מלחמה ולכן חשוב לא להדליק אורות, ולהיות בשקט כדי שלא יזהו את הפנימיה ויפציצו אותה.

בימים הבאים של המלחמה חזרנו לשגרת פנימייה מסוימת, של לימודים ועבודה, אך היתה הרגשה מתוחה ומפחידה מאוד באוויר, ורבים מהמדריכים שלנו והאנשים סביבנו השתתפו במלחמה, ולצערנו שמענו על רבים שנפגעו, וגם על כאלו שלא שבו מהמלחמה.

המלחמה הסתיימה כעבור שמונה עשר ימים בתאריך 24 באוקטובר 1973. לאחר המלחמה שררה אווירה קשה מאוד בארץ בכלל, ובסביבתי הקרובה בפרט, רבים מחברנו במושב ,ומכרים שלנו לא חזרו מהמלחמה והארץ כולה התאבלה

הזווית האישית

מאיה: למדתי מהסיפור שמלחמת יום כיפור ,היתה מלחמה קשה ומפחידה. למדתי גם שסבתא למדה בפנימייה חקלאית. נהנתי לשמוע את הסיפור, והתרשמתי מהעצמאות של סבתא, שגרה בפנימייה מחוץ לבית, עם ילדים וילדות בני גילה.