מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאור יעקב, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת עבודת השרשים בחרתי להביא רת סיפורו של סבי, יעקב אליעד.

סבי הוא אליעד יעקב. הוא נולד בשנת 1947. בשנת 1947 בעיראק הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית. סבי בן לאמו שיפרה (בת לולו ונתן משה) ולאביו ניסים (בן בקי ואליה ז"ל). משפחתו של סבא שלי ממש גדולה, שני הורים ושמונה אחים: רחל ז"ל, דוד, כרמי, שרה, תקווה, יוני, אליהו ויוני נולדו לאחר העלייה לישראל וסבי אליעד, שהינו הבן החמישי במשפחה.

הם יצאו ממש כמו ביציאת מצריים, עם מזוודות רבות. כשהגיעו לשדה התעופה עם כל המזוודות, אמרו להם, שניתן לקחת איתם מזוודה אחת בלבד. את כל רכושם השאירו מאחור. כיום יש הסכם עם שלטונות עיראק לפצות אנשים ילידי 1943, שהשאירו את רכושם מאחור.

שיפרה ואחותה התחתנו עם ניסים ואחיו. הן היו שתי אחיות שנישאו לשני אחים.

סבי למד עד כיתה ח׳ בבית הספר מצדה בירושלים ואחר כך למד בבית ספר ערב שנתיים. הוא למד בתיכון אליאנס וסיים שלוש שנים בבית ספר מקצועי אורט רם בירושלים.

היה מאוד קשה בבית שהיה בית קטן למשפחה כל כך גדולה. המצב בבית היה מאוד קשה מבחינה כלכלית ולשתף את כל מה שיש בבית ביחד. בגלל הקושי בבית, סבי בחר לעבוד לאחר שסיים את לימודיו בכיתה ח׳ כדי לעזור למשפחתו.

אבא של סבי (סבא רבא שלי), ניסים ז"ל, היה איש חרוץ מאוד, איש עבודה. הוא בנה מחוץ לצריף מטבחון, הביא אבנים ובלוקים, חבית, היא ניקב בה חור, הלחים בה ברז, והניח אותה על האבנים. סבי ומשפחתו היו ממלאים את החבית במים, וכך לא נאלצו לרוץ הלוך חזור. הם היו ממלאים מים אחת לשבוע.

לאחר כמה חודשים הוא עבד בעבודת דחק, בסלילת כבישים, לאחר מכן עבד כפועל בבניין, בקיבוץ רמת רחל וכשומר. הוא חסך כסף בחריצות אט אט, ובשנות ה-50 המאוחרות הוא קנה חנות בשכונת ה"קטמונים", בה מכר חומרי בניין. כדי להחזיק את החנות הוא עבד כשומר בלילות, בקיבוץ מעלה החמישה, במשך 10 שנים. סבי ואחיו השתדלו לעזור לו בחנות, על מנת שיהיה לאביו זמן לנוח, וגם אמו עזרה בחנות.

אמו של סבא אליעד (סבתא רבתא שלי), שיפרה, הייתה תופרת בבית, שמלות כלה, הייתה עושה מכפלות ותיקוני בגדים.

בשנת 1956 אחריי מבצע קדש, סבי היה כבן 10, הוא ומשפחתו קיבלו דירה בשכונת קטמון ו׳ ברחוב אנטיגונוס, דירת בת שלושה חדרים. הם עברו לגור בבית עם שירותים משלהם ומים זורמים.

ניסים נפטר בשנת 1989. אבא שלי, בנו של סבי אליעד, ניסים, קרוי על שמו.

בגיל חמש סבי אליעד היה בגן רק של בנים, זאת אומרת שלא היו שם בנות בכלל.

באחד הימים בחג סוכות סבא של סבי, החליט לחזור הביתה, מהקטמונים למקור החיים. הוא היה מבוגר עם מקל הליכה, הם ניסו לשכנע אותו שיישאר, אך הוא התעקש ללכת. כפי הנראה הוא טעה בדרך וחצה את הגבול עם ירדן. מאז נעלמו עקבותיו. כל ניסיונותיהם להפעיל את השגרירות האמריקאית, את האו"ם, את החיילים במוצבים, לא העלו דבר.

באותה תקופה היה פחד אמיתי להגיע בסמוך לגבול, בשל היריות באזור. שם העמידו חומת בטון, להגנה על העוברים והשבים מהמטחים של הלגיון הירדני. היה זה מצב מלחמה בין שני העמים. מי שעבר את הגבול, מצא את מותו. הגבול באזור היה עד שנת 1967, מלחמת ששת הימים, אז ישראל כבשה את השטח.

בשנות ה-60 סבא אליעד למד בביה"ס מצדה בירושלים, שם סיים שמונה שנות לימוד. הוא למד שנתיים נוספות, ולאחר מכן בתיכון ערב ועבד כמסגר. סבי סיים שלוש שנים באורט חניכות, שם למד יום בשבוע ועבד ביתר הימים במקצוע. בסיום קיבל תעודת מסגר. הוא עבד במסגריית קפרילי, מסגריה לרכב בממילא, שם בנו סולמות ואגזים למשאיות סבי עבד שם עד גיוסו לצה"ל.

במאי 1965 סבי התגייס לחייל השריון. הוא שירת כטנקיסט בחטיבה 7, גדוד 82. לפני מלחמת ששת הימים, הסורים היו יורים על חקלאים ברמת הגולן. שיצאו לשדותיהם. הפלוגה שלי נקראה לתל דן, האון ומרגליות, ישבו בטנקים והשיבו אש, כפלוגה מבצעית.

מלחמת ששת הימים תעלת סואץ

סבי אליעד השתחרר מהצבא בחודש פבואר 1968, בזמן תקופת שירותו, הוארך השירות הסדיר לגברים לשלוש שנים, במקום שנתיים וחצי, שהונהגו עד אז.

בתום שירותו הצבאי, הוא התקבל לעבודה במשמר הכנסת, שם עבד כתשעה חודשים. היה לו שם משעמם, ממש לשמור על הכוכבים… בשל הופעתו הייצוגית, הרבו להציבו בשער פולמבו, לשם היו מגיעים תיירים רבים, וכך הוא למד אנגלית.

 הופעה ייצוגית במשמר הכנסת

מלחמת יום כיפור

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, סבי היה עם אשתו אהובה, בתו טלי ובנו אלון, בבית הוריה של סבתי באור יהודה, כשקיבל טלפון מהצבא, וביקשו ממנו להתייצב בכביש על מנת שיאספו אותו. עד היום סבי מתקשה להבין כיצד השיגו את הטלפון של חמו וחמותו.

האווירה הדתית של יום כיפור הופרה, מכוניות התחילו לנסוע בכבישים ונשמעו סירנות. כסבי יצא מהבית, בתו טלי שהייתי אז בת שלוש וחמישה חודשים, החלה לשיר: "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה…" בעבורו זה היה סימן, הוא הודה לאל ויצא.

במלחמה, צוותו את החיילים אקראית ולא לפי הפלוגות איתן הם שירתו באופן קבוע. הם הגיעו למחנה נפתלי. הגיעו לרמת הגולן על זחלים, ללא מובילים. טנק כזה שוקל שני טונות, עם הפגזים והציוד הנלווה. יצאו אחד עשר טנקים, שהגיעו לאזור טבריה, אחד הטנקים החליק מהכביש, כך המשיכו עשרה טנקים. את הארוחה הם אכלו בתוך הטנק, מנות קרב ובעיקר מציות.

ראוי לציין, כי הטנקים אז לא היו מתקדמים כמו היום, היה מאוד קשה להפעילם. נכון להיום ישנם פיתוחים רבים, וביניהם פיתוח ישראלי בשם: "מעיל רוח", המגן על הטנק מפניי פצצות. בלילה חוו התקלות נוספת, בה פגעו בשלושה טנקים של האויב.

מפקד הפלוגה בה שירת נפגע, סגן המפקד מילא את מקומו. בשל העובדה שבטנק שלו לא היה מכשיר קשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וכך הפך סבי לטנק מ"פ, כמו בשירותי הסדיר. בסביבות השעה 20:00, הם היו בנסיעה, כשלפתע הם הבחינו בטנקים אחרים. סבא אומר: "שמעתי בקשר קולות בערבית", וסבי אמר למפקד, והמפקד נתן הוראה לשבור בחדות שמאלה ולירות באחד מהם. מהאור שנוצר מהאש הבוערת, הם הבחינו בטנק נוסף והם ירו גם בו.

בין אל-על לחושנייה, נמצא נחל הגשור, שם התנהל קרב קשב מאוד. פלוגה נוספת נחלצה לעזרתם, פלוגתו של אייכנר. היו אז 18 טנקים מול 400 טנקים של האויב. טנקי האויב לא הצליחו לחסל אותם, כי הם ידעו את העבודה. "כשיש לך על מה לשמור, אתה תעשה הכול". הם נלחמו עד שהטנקים של האויב נסוגו. אם הסורים היו עוברים אותם, הם היו נכנסים למדינת ישראל ומחסלים את כל מה שהם בנו בעמל רב.

מלחמת יום הכיפורים הייתה הפתעה מוחלטת. צבאות ירדן, מצרים וסוריה תיאמו מלחמה. חיל האוויר הישראלי ספג אבדות רבות. לשמחתם ולמזלם, החזית הירדנית הייתה שקטה, מה שאפשר לשלוח את הכוחות מהחזית הזו לסייע בסיני בדרום.

ביום השלישי נפגע הטנק של סבי, בקרב קשה שהתחולל באזור נחל הגשור. הם ספגו בקרב אבדות רבות. הם היו במדרון, בעמדת נחיתות מול האויב, שהייתה ברשותו ארטילריה רבה. היו אז שמונה טנקים מול עשרות. למרות זאת, אמיר, מפקד הגדוד, קיבל החלטה והורה לצאת להתקפה. סבא אומר: "בדיעבד כשחשבתי על הדברים, הבנתי שצדק, אם לא היינו מתקיפים, היו מתקיפים אותם: הבא להורגך השכם להורגו".

הפגיעה בטנק של סבא

בהתקפה זו, כאמור חטף הטנק של סבי פגז שפגע בין הצריח לטובה של הטנק. הפגיעה גרמה לסבא לחשוב ברגעים הראשונים שהוא התעוור, בשל הבזקי האור, סבי לא ראה. מערכות הטנק כבו, הוא צעק לחבר׳ה: "העיניים שלי, אני לא רואה כלום". אט אט שבה אל סבי הראייה והוא ראה את האנשים. סבי ניסה להיחלץ מהטנק, ללא הצלחה. הצריח לא זז ובפתח המילוט היו פגזים, שלא אפשרו מעבר. מקסים, התותחן שב לטנק בניסיון לסייע לסבי. סבא הפציר בו שילך, הוא ענה: "או שנינו או אף אחד". באותו הרגע, ממש כמו קיבל כוחות על, סבי הפיל את הפגזים שחסמו את הצריח, השחיל  את עצמו דרך החור. מקסים המתין לו עם ג׳ריקן מים ורובה עוזי. הם יצאו חשופים אל שדה הקרב. בשל השבתת הטנק סבי  לא יכול היה לקחת חלק פעיל בהתקפה, אך זו הצליחה מאוד. הם הגיעו לנפאח, לציוות מחדש, על מנת לאייש את תפקידיהם של האנשים שנהרגו.

סבי הפציר במפקד שלו שיוציא אותו הביתה, הוא איפשר לו לצאת ללילה אחד. תל אביב הייתה חשוכה, הייתה האפלה, חושך כפוי בבתים, מחשש למתקפה. סבי יצר קשר עם אחותו ובן דודו, שרצו לפגוש אותו. סבי אליעד הגיע לאור יהודה, להוריה של סבתי. קשה לתאר את התחושה של להגיד שלום ולהיפרד בידיעה שאתה חוזר מחר לתופת.

ביום המחרת סבי חזר לקרבות. באזור חאן ארנבא, ליד העיר הסורית קונייטרה, הם התתפו בקרב ההפקעה. והיגיעו לתל חרא, הקרבות התנהלו מול העירקים והמרוקאים. הם המשיכו לאזור החרמון הסורי, כ-40 ק"מ מדמשק. הם ישבו בשלג הכבד בחודשים דצמבר עד ינואר בשנים 1973, 1974 בהתאמה. הם עשו סבבים של מנוחה ושמירת קו, במשך 210 ימים! ם גרו אז בבתי הסורים, העשויים חימר, לצד העיזים והפרות.

לאחר מכן הייתה הפסקת אש מדינית, אך לא הפסקת אש בפועל, ולכן לא הורדה הכוננות. במלחמה זו היו לישראל כמעט 3000 הרוגים.

כשסבי אליעד שב מהמלחמה, הוא עבד כמסגר בתל אביב. הוא קיבל מענק כספי לפתיחת עסק או קניית דירה, הוא מימש את המענק ועבר מבת ים לחולון בשנת 1975.

שסבי חזר מהמלחמה נולד בנו השלישי אורן. בשנת 1983 נולד הבן הצעיר ניסים, הקרוי על שם סבא רבא רבא שלי. בתקופה זו, סבי הקים במסגרת עבודותו מפעל מתכת "גיאת מפעלי מתכות", בהתנחלות אלון מורה. סבי ניהל את המפעל והשתתף בבחירת המכונות מחו"ל. הוא עבד שם כשלוש שנים, בהם הוא היה חוזר הביתה בסופי שבוע בלבד.

לאחר מכן, עד יציאתו לפנסיה, סבי עבד כמנהל עבודה בפלד מנעולים.

בשנת 2014, סבי פרש לפנסיה ומאז אין לו זמן. הוא מבלה עם ילדיו ונכדיו. בזמנו הפנוי של סבי הוא מסייע לחברו הטוב, מזה שנים, איציק נג, ד"ר לכימיה, בעל מפעל מצליח לחומרי ניקוי, אשר לקה באלצהיימר. בחצי שנה האחרונה סבי מלווה אותו. הוא מבקש להיות רק איתו ולא רוצה אף אחד אחר. יש רגעים בהם הוא צלול, ויש רגעים שהוא לא זוכר היכן הוא נמצא. הם עושים הליכות מידיי יום כשלושה עד ארבעה ק"מ.

סבי הוא איש מאמין, הוא הולך לבני הכנסת מידי שישי-שבת, עושה קידוש ובקיא בהלכות ובתורה.

הזוית האישית

ליאור יעקב: סבא אלי בשבילי הוא סבא אוהב, מעניק, עוזר, תומך, בעל משפחה גדולה, הוא מצליח להעניק לכל אחד אהבה אמיתית. יש בו רצון לעזור לכולם.