מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ראובן כלב, נולדתי בשנת 1944 בירושלים בהר הצופים. החיים היו תחת המנדט הבריטי. לאחר הכרזת החלטת האו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, החלה מלחמת העצמאות. את ההחלטה קיבלו היהודים בשמחה ואילו הערבים הכריזו על מלחמה. וכך בתאריך 30.11.1947 פרצה מלחמת העצמאות.

הערבים סגרו את הדרכים המובילות לירושלים והפכו את תושבי העיר לנצורים. ירושלים הייתה במצור, לא היו מים ואוכל, הפלמ"ח עלה לירושלים בשיירות דרך שער הגיא כדי להביא אספקה של מזון לירושלים הנצורה. בשנת 1948, אני אז בן 4, הפציץ הלגיון הערבי את החלק המערבי בירושלים. אנחנו (אני, אמי ואחותי ריבה) התחבאנו בחדר המדרגות כיוון שאז לא היו מקלטים, אבי היה אז במלחמה. כל פעם שהיה בא לביקור היה שר לי ולאחותי את השיר -"בערבות הנגב", ועד היום אני מזמזם לי את השיר.

עם אחותי ריבה והוריי בילדותי

המשפחה המצומצמת וגם המורחבת החליטו לשלוח אותי ואת אחותי ריבה למוסד האהבה בקריית ביאליק, שם הייתה לי ילדות נחמדה בחיק הטבע, הייתי שם עד גיל 8 (הייתי שם במשך ארבע שנים). זכור לי שבכיתה א' קטפנו תירס בשדות וצלינו אותם על גחלים בחולות.

בגיל 8 חזרתי לירושלים, נכנסתי ללמוד בכיתה ג' בצריפים בקריית יובל. באותן שנים (1952) הייתה עלייה של יהודים מצפון אפריקה. בכיתה שלנו בכיתה ג' היו עולים חדשים. ואנחנו, כמנהגם של ילדים, לא תמיד קלטנו אותם בכבוד. היום אני כמבוגר מצטער על כך.

בהמשך חיי שירתי בצבא, למדתי באוניברסיטה והפכתי למורה, ותמיד זכרתי להסביר לתלמידים שיש לקלוט את העולים מרוסיה באהבה ובכבוד.

הזוית האישית

סבא ראובן: אני חושב שהתכנית עוזרת לנכדים ולסבים להתחבר, והנכדים גילו דברים חדשים מעברם של הסבים והסבתות שכנראה בלי התכנית הזו הם לא היו מגלים. בסך הכל נהניתי ואני מקווה שהתכנית תמשיך לפעול.

נעמה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מכל רגע שעבר. למדתי דברים חדשים על החיים של סבא שלי, ואני שמחה שאני יודעת אותם עכשיו. בסך הכל היה לי מאוד כיף.