מאגר סיפורי מורשת

אנו עדן, ליהי פילוסוף וגילי לוי, תלמידות כיתה י'6, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מתעדות את סיפורו של יצחק לייבל, סבא של עדן וליהי פילוסוף.

סבא יצחק נולד בתל אביב בבית החולים הדסה בשנת 1949. יצחק גר ברחוב אחד העם בתל אביב, בצריף בלי גג ובמקומו היה ברזנט. בחורף הגג דלף והם היו ישנים עם סירים שניקזו את המים. למרות הכל הם גרו כולם ביחד וגדלו באהבה ונהנו מהמצב. המשפחה הייתה חמה ואוהבת ובחגים כולם חגגו ביחד. יצחק למד בבית ספר אחד העם על שם הסופר ושם בילה את השנים הראשונות שלו. ההורים שלו היו עולים חדשים מרומניה, המצב הכלכלי היה לא טוב, הם היו מקבלים תלושים כדי לשלם במכולת. לא היה שפע אבל כולם היו שמחים. לאבא שלו קראו קרול, לאימא קראו רגינה ולאחיו הקטן ממנו בשש שנים קראו ישראל.

בתחילת דרכם, ההורים של סבא יצחק עבדו בניקיון מדרגות וחניות ולאחר זמן מה התקדמו והיתה להם בסטה בכיכר המושבות, שוק שחור (השוק הפולני) ושם הם היו מוכרים ביצים ותרנגולות מהמשק, שהיו מבריחים אותם מהקיבוצים כי היה אסור למכור אותם. בתקופת הצנע, הם היו מבריחים והיינו מביאים את הסחורה הביתה. יום אחד כשהיה בגן אז עשו פשיטה לבית, עצרו את ההורים שלו והגיעה ניידת לגן ולקחה אותו לתחנת המשטרה. שחררו את אימא שלו ואת אבא שלו אחרי יומיים.

בהמשך אבא שלו פתח מכולת, ברחוב סלמה פינת מולדת, שנתיים במכולת היה לו כיף כי כשהיה חוזר מבית הספר היה לוקח כל מה שבא לו. לאחר מכן אביו פתח מוסך צמיגים היה עובד שם. לאחר תקופה, אביו לא יכול היה להיות ימים שלמים אז הוא היה מחליף אותו. אחרי בית הספר היה יושב שם עד חמש קבוע. לאט לאט העסק התקדם. אביו היה לוקח את הילדים שלו כל הזמן לטייל.

כשסבא יצחק היה חוזר מבית הספר המאכלים שהוגשו היו מאכלים רומנים כמו: סלטים, כבד קצוץ, איקרה, קבב רומני, פולנטה, פלפלים ממולאים, מרק עגבניות והמאכלים המיוחדים: צ׳ורבה, ממליגה (שהיום נקראת פולנטה) וקאשה שנקרא היום כוסמת.

בילדותו היו ליצחק המון חברים שהיו גרים באותו בניין ומשחקים ברחוב. כאשר חזרו מבית הספר היו עושים שיעורים ומיד היו יוצאים לשחק משחקים כמו: כדורגל, "דגל שחור, "חיוב של מדרכות" (שבו הם היו עומדים משני צדי המדרכות והיו זורקים לאחת המדרכות ומנסים שהכדור יפגע בשפת המדרכה ויחזור אל הזורק). בחופשים הרחובות היו מלאים ילדים ששיחקו עד 12 בלילה עשו הרבה רעש, בלגן, שמחה ובעיקר נהנו.

השם יצחק היה מאוד נפוץ, בכל בניין היו לפחות ארבעה אנשים עם השם יצחק ואז כשקראו ליצחק לעלות הביתה, זה גרם לבלבול ומאז כולם קיבלו כינויים. סבא יצחק קיבל את השם "איצו" ועד היום כל המשפחה והחברים קוראים לו איצו.

לאחר בית הספר היסודי הוא עבר לתיכון בשם פיטמן שהיה קרוב לביתו, התגייס לצה״ל כשהיה בן 18 ליחידה קרבית.

                                      סבא יצחק בזמן שירותו הצבאי

סיפור אהבה

סבא היה בן 14 ובבית הספר הייתה מסיבה אצל חבר בבית עם פטיפון כולם רקדו, אכלו ושרו. הוא הלך למסיבה עם כל הילדים ואז הייתה לו שכנה שגרה מעליו. השכנה וחברה שלה הגיעו לדירה, קראו לה חיה, איך שהיא נכנסה הוא ראה אותה, זו היתה אהבה ממבט ראשון. היא ראתה אותו והתחברו מיד. לא דיברו רק החליפו מבטים ואז הן חזרו הביתה מוקדם ולא נפגשו במשך שנתיים. אחרי שנתיים הם נפגשו שוב במסיבה של מישהו אחר ואז התחילו לדבר, להיות בקשר ולצאת. הם יצאו כמה שנים ואז הם התגייסו לצבא והייתה אהבה גדולה וחזקה.

כך מספר סבא יצחק על השירות הצבאי: "כשהתגייסתי, זה לא היה כמו היום, לא היו באים להיפרד כמו היום. בטירונות היה קשה לעמוד בלחצים. הצטרפתי לשריון, הגענו לקווים (תעלה), היינו צעירים ו"מורעלים". הביאו אותנו בלילה, הכל היה חשוך, רק אור הירח אבל באותו לילה הירח לא היה. הם עשו את ההחלפות בלילה כדי שלא יראו אותנו מחליפים כוחות ויצאנו לשמירה. בשמירה לא יצאנו כל הלילה כי פחדנו שמישהו יגיע ולא ישנו כל הלילה. התמקמנו בבונקרים ובכל בוקר היינו מתעוררים בחמש בבוקר כדי להיות מוכנים אם יתקפו אותנו בבוקר. מאוד התלבטנו, היינו ילדים וחיכינו שיתקפו אותנו ושיהיה אקשן, זה היה במלחמת ההתשה. היינו בשוק, התחילו לרדת עלינו פגזים והתחלנו לפעול, שכחנו מהכל. אכלנו קופסאות שימורים והרבה לוף אבל בגלל שהיינו על המים היו דגים אז ירדנו לקו המים, התחלנו לתפוס דגים, היינו עושים אותם על האש וכדי שלא ניפגע מהצלפים כשירדנו לים בלילה שמנו שקים של חול כדי שלא יראו אותנו. עכשיו שאני מסתכל על זה אחורה אני אומר איזה אומץ היה לנו, אפילו לא חשבנו על הפחד ולא על כלום היינו ממש צעירים.

מלחמת ההתשה התחילה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1968 עד 1971 בערך. במלחמה מתו הרבה אנשים, השטח שלנו היה עד התעלה. לאורך התעלה היו מוצבים, עשרים חיילים בפנים, קו בר לב – היינו עולים לשם. במלחמת ההתשה היו יום יום לפחות חמישה הרוגים. הם הפציצו אותנו ואנחנו אותם המצרים. סדר היום היה מסוכן מכיוון שהיו צלפים בכיוון חדר האוכל ונפצעו הרבה אנשים. המצב היה קשה, המלחמה לא הייתה כמו מלחמת יום הכיפורים, אנחנו היינו ילדים, התלהבנו מזה ורצינו שיתחילו לירות עלינו ויפגיזו אותנו. לאחר הפיצוץ הראשון הבנו כמה זה נורא.

יצחק לייבל בזמן המלחמה

לאחר מכן, חיה ויצחק התחתנו וקנו דירה. אחרי שנה נולד להם הבן הראשון: ליאור, אחרי כמה שנים נולדה: שירלי. הם גרו בתל אביב ועברו לראשון לציון ולאחר כמה שנים נסעו לקנדה לשלוש שנים. לבסוף חזרו לארץ כי המשפחה הייתה בארץ, לאחר שהם חזרו נולד מוני הילד השלישי והם חיו חיים טובים.

בחגים, תמיד כל המשפחה הייתה ביחד ובשבתות כל היום היו מטיילים. הבית שלהם היה בית פתוח, אז בחופשות היו מארחים את כולם. האנשים אהבו לבוא ולהתארח אצלם. אז התקופה הייתה הכי טובה, הכל היה יפה ותמים. החיים לא היו כמו היום, אז היה ממש כיף ויפה, שמחה אמיתית בלב.

זיכרון אישי מהמלחמה

כך מספר סבא יצחק לייבל: "יש לי סיפור שאני זוכר מאוד. יום אחד היינו בשטח ואז ירו עלינו המצרים פגזים. עמדנו בחוץ, היינו שני חיילים ולא יכולנו לזוז. נפל פגז לידינו, נהיה פיצוץ אדיר, לחבר שהיה לידי קראו משיח והוא צעק לי: "איצו נפגעתי". בשלב ראשון חשבתי שהוא צוחק עליי ואז הסתכלתי הצידה וראיתי אותו מקופל לשניים, החזקתי אותו והרגשתי מלא דם. גררתי אותו לאחד הבונקרים, שם הרמתי לו את החולצה, היה לו רסיס בבטן וברגל קרוב לקרסול. הוא איבד הרבה דם ונכנס להלם. לא היו לנו הרבה ציוד ותחבושות  והוא אמר: "אני הולך למות". פתאום עלה לו לראש שהיה שם קוטל זבובים, לקחתי את הפקק של זה והכנסתי לתוך העורק וחבשתי. נעצר הדם והצלתי לו את החיים. תמיד הוא היה אומר לי: "הצלת אותי", זה סיפור מתוך החוויה שהייתה לי מאותו היום.

לאחר מכן פינו אותנו, זה היה באחד הימים הקשים שלנו. עד שלקחו את הפצועים לקח כ-24 שעות ולאחר מכן חזרנו והלכנו לקורס מכי"ם. בהמשך משיח נהרג (ביום אחר), הרבה אנשים נהרגו, אנשים שישנתי איתם יום יום. זה הוריד לנו מלצאת להילחם, בגלל זה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי במילואים, ידעתי שכל מי שיושב בקווים הלך עליהם. עשרים איש לא יכולים להתמודד עם כל כך הרבה אנשים שצלחו את התעלה ובסוף הם מתו. למה ידעתי שמי שהלך הלך, כי היינו עושים תרגילים, היינו אומרים תראו כמה סירות מגיעות, הסירות היו מגיעות וחוזרות.

                                                                            סבא יצחק עם חבריו בזמן השירות הצבאי

הזוית האישית

יצחק: נהניתי מאוד לספר את הסיפור שלי לבנות ולהראות להן דברים חדשים. אני מאחל להם להיות מאושרות ובריאות.

ליהי: בתכנית הקשר הרב דורי נהנינו מאוד, היה כיף לשמוע את הסיפורים של סבא ולגלות דברים חדשים למשל מאכלים מיוחדים שלא ידעתי עליהם.

עדן: בזמן העבודה למדתי את סיפור המלחמה מהצדו האישי של סבא ועל מה שהוא עבר שם.

גילי: היה נחמד לשמוע את הסיפור חיים של סבא של ליהי ועדן, למדתי דברים חדשים.