מאגר סיפורי מורשת

אני רינה חלמר, הסבתא של ליה בנימינוביץ ונועה ארד, נולדתי כשמדינת ישראל הייתה בת שלוש שנים, בשנת 1957.

זיכרונות ילדותי קשורים למדינה שבדרך, ולכל מלחמות מערכות ישראל. בשנים הראשונות לחיי גרתי וגדלתי בכפר אביב, שאז נקרא כפר היאור, יחד עם כל יהודי מצריים שעלו לישראל.

בגיל שלוש עברנו לגיר בעיר הקרובה – אשדוד.

אשדוד הייתה עיר צעירה בתחילת דרכה והיו בה שניים שלושה רחובות ראשיים והשאר היה מכוסה חול וחול.

גרנו ברחוב "ה-21" ואני למדתי בבית הספר הראשון שהוקם באשדוד, ביה"ס גאולים ברחוב סיני, כיום מתנ"ס עוזיאל.

לימים, בית הספר גאולים עבר לרובע א' ואני המשכתי ללמוד בו עד כיתה ח'.

בשנת 1967, כשהייתי בת עשר, פרצה מלחמת ששת הימים. העיר אשדוד הייתה בעלטה גדולה מפחד של הפגזות אוויריות ממצרים, בהאפלה. צבענו את פנסי המכוניות בצבע כהה, על מנת שלא יאירו, את החלונות גם צבענו ודאגנו להסיט את הווילונות כדי שלא יראו מבחוץ את האור.

אני זוכרת פחד רב ברחובות. אני זוכרת שראינו את חיילי ההגנה האזרחית, הג"א, שסובבו ברחובות ובדקו שהחושך מוחלט. אני זוכרת אותם צועקים לתושבים לסגור את החלונות ולכבות את האורות.

בזמן המלחמה שנמשכה שישה ימים, עברנו לגור במקלט עם כל חפצינו. בשעות היום היינו יוצאים מעט לדשא ובשמיעת האזעקה היינו חוזרים למקלטים.

לימודים לא היו ואני זוכרת אותי ואת חברותי מהשכונה משחקות בשקט כדי לא להפריע למבוגרים.

אבא שלי גויס למלחמה. כך גם כל האבות בשכונה. אני ואחי נשארנו לבד עם אמי ועם כל השכנים. חיינו בפחד ודאגה כל הזמן גם בגלל המלחמה וגם בדאגה לאבא המגויס. אמא עבדה ב"אלתא" וגם דאגה לנו בבית.

בשנת 1973, כשהייתי בת שש עשרה, החלה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת שבעיצומו של צום יום הכיפור, בשעה שתיים בצהריים, נשמעה אזעקה  מבהילה והחלו לגייס אנשים שיצטרפו ללחימה. גם למלחמה זו אבי גויס לצה"ל. הוא לקח את התיק שלו שהיה כבר מוכן. התרגלנו זמן רב לראות את התיק שלו מוכן עם המדים, הנעליים והכומתה.

במשך השנים אשדוד התפתחה וגדלה ונוספו מרכזי קניות ומקומות בילוי. אהבתי לבלות עם חברים בחוף הים ולצפות בסרט בקולנוע אסתר ובקולנוע "דגון". בגיל 20 פגשתי את בן זוגי לחיים שהיה עולה חדש מברית המועצות ויחד הקמנו משפחה ונשארנו לגור באשדוד.

נולדו לנו שתי בנות. אחת מהן למדה בבית ספר "רעים" וחונכה ע"י מרצ'י שמנחה את הקשר הרב דורי. מרצ'י מלמדת גם את שתי נכדותיי, ובשבילי זו מעין סגירת מעגל.

המשפט שמלווה אותי "שום דבר אינו מובן מאליו", פירושו עבורי הוא שישנם דברים שכביכול מאוד ברורים אבל בסופו של דבר הם יותר עמוקים ודורשים הערכה וחשיבה מחדש.

הזוית האישית

הסיפור של רינה סופר במסגרת הקשר הרב דורי בבית ספר רעים.