מאגר סיפורי מורשת

שמי ירדן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, עמירם אטבה, במסגרתה אנו מעלים חד סיפור מחייו של סבא אל מאגר המורשת של התכנית. סיפורו של סבא יעסוק בשירותו בצה"ל במסגרת מלחמת ששת הימים.

ציוני דרך מרכזיים בחייו של סבא

סבא מספר: "הייתה לי ילדות טובה, בגיל 12 נרשמתי למכבי צעיר תל אביב, זה מועדון נוער, שם היו משחקים לבני נוער מהבוקר עד הערב, אהבתי ללכת לשם. בדרך כלל, היינו באים באמצע השבוע ובשבת אחר הצהריים. למדתי בגן "גאולה" וגם בבית הספר "גאולה", בפינת אלנבי בתל אביב. למדתי עד כיתה ח' ובגיל 14 התחלתי לעבוד בריצוף, בחברת בנייה. את בר המצווה, חגגנו ביום חמישי, בבית הכנסת, וביום שבת בבוקר, אחרי התפילה, הזמנו את המתפללים אליי הביתה ועשינו ארוחת בוקר יפה. אחר כך הודיתי להוריי שדאגו לי ועל כך שהגעתי לגיל 13.

התחתנתי בגיל 20, עם אשתי, רוחמה. כאשר הגיע לעולם בני הראשון – אורן, התרגשתי מאוד מכך שאני אבא, בגיל 23 הגיע לעולם בני השני – תומר, ובגיל 30 הגיעה לעולם בתי השלישית והאחרונה – אודליה. כאשר נולדו שני נכדיי, הרגשתי נפלא, התרגשתי מאוד, אלו היו רגעים שלא אשכח.

שירות צבאי ומלחמות

בשנת 1965 התגייסתי ואת הטירונות עשיתי בצאלים, בדרום. הטירונות ארכה כ- 50 יום. היה קשה מאוד בטירונות, עשינו תרגילי כוח כל היום ונאלצנו להרים על הכתף שורה של בערך 10 -15 טירונים ובנוסף – עמוד חשמל ארוך מעץ על הכתפיים. בסיום הטירונות, נשלחתי כנהג למפקדת "חטיבה 7". בתחילת השירות שלי בבסיס, הייתי נוסע במשאית עם עוד אדם לידי לתל השומר, להביא אוכל לבסיס. חטיבה 7 הייתה בקסטינה. לאחר שמונה חודשים, נשלחתי בתפקיד נהג למפקד "חטיבה 7" בשם "גורדיש". הנסיעות היו ארוכות ומתישות מהבסיס לדרום, נסענו פעם – פעמיים בשבוע לצפון לגדוד 57.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, בתחילת המלחמה, הפסקתי להיות נהג ונשלחנו לדרום, כדי לנהוג על משאיות ולהעביר תחמושת ואוכל, כך עשינו עד סיומה של המלחמה. בשנת 1968 השתחררתי מהצבא, בשנת 1973, גוייסתי למילואים ונשלחתי כנהג ל"תותחי נברון", שהגן על נקודה רחוקה ב- 3 ק"מ, להשגיח על הקו הראשון בתעלת סואץ. לאחר כשבועיים, פלשו המצרים בהפתעה לתעלת סואץ ונכנסו לכיוון הגדה השנייה שבה נמצא צה"ל.

מלחמת יום הכיפורים

היה זה יום כיפור, היינו בבית הכנסת בגדוד. לפתע הגיע מטוס מצרי ואנחנו היינו בבונקרים. הרגשנו אבק שחדר לבונקר, היו תנודות וישר הבנו שהמטוס זרק פצצה. לאחר מספר דקות ברשת הרמקולים בבונקר, התבקשנו לעלות למעלה לתעלות עם נשק, ולהיכנס לתעלות כפופים. פתאום, הופיע לפנינו נגמ"ש מצרי, ולמזלנו ירה במרחק של 100 – 150 מטרים בודדים. השבנו אש, אך זה לא עזר, יריות של אנשים אשר הגנו עלינו הצילו אותנו. הנגמ"ש התרחק מאיתנו, והתבקשנו לצאת מהבונקרים למשאית כדי לסגת עם כל הצוות לכיוון "המתלה".

כשנסוגנו, הייתי במדים סוג ב', ומרוב פחד כולי נטפתי מים. למזלנו אף אחד לא נהרג, אך זה היה קרוב מאוד. בהמשך המלחמה, הרבה שבויים של המצרים נתפסו ונכנסו למחנות גדולים מאוד של מצרים מסביב לגדר תיל. אנחנו, כנהגים, היינו בבסיס המתלה, העמיסו עלינו פצצות כדי להביא לטנקים שהיו בשטחים, בנוסף גם דלק ומזון, כל אחד במשאית נפרדת.

לפעמים באמצע הדרך, היו עלינו מטוסים שניסו להפציץ אותנו. ברחנו מהמשאית והתרחקנו מהפצצות שהיו לנו במשאית. לאחר כמה שנים, עשינו הסכם שלום בק"מ ה- 101, ולפני זה, צה"ל פלש לעבר תעלת סואץ.

הזוית האישית

ירדן הנכד המתעד: סבי נהג לספר את סיפורו, אך אף פעם לא שמעתי את כולו לפרטי פרטים ולכן החלטתי שבזכות תכנית זו, אלמד על עברו שירותו בצבא ואשמע את הסיפור אחת ולתמיד לכל פרט. למדתי על האומץ העצום של סבי ועל יכולותיו.