מאגר סיפורי מורשת

סבתי חיה מייטא (מיכל) שוימר לבית שטרן נולדה בתאריך 8.10.1934 ברומניה בעיר וישאו דה סוס, בהמשך עברה עם משפחתה להתגורר בוואסלוי אשר נמצאת במולדובה שהייתה אז בגבול בין רומניה לרוסיה. היא עלתה לארץ בשנת 1948 באוניית מעפילים שנשלחה לקפריסין ומשם לארץ. כיום מתגוררת בבני ברק.

הסבתא והסבא של סבתי היו שמואל ודבורה פרל. אני קרויה דבורה על שמה ולאבי קוראים שמואל על שם הסבא פרל. הסבא וסבתא פרל גרו בעיר וישאו דה סוס, חבל ארץ ברומניה על גבול הונגריה שפעם היה שייך לרומנים ופעם להונגרים. היהודים גרו שם מאות שנים ועשו עסקים עם שני העמים, העם ההונגרי והעם הרומני, שניהם מאד כיבדו את היהודים וחיו בכבוד עד שהיטלר יימח שמו עלה לשלטון, וכמו בכל אירופה גם שם היהודים נשדדו, הוכו וגורשו לאושוויץ משם כבר לא חזרו… עד שנת 1944 משפחת פרל חיה בכבוד ואהבה עם הרומנים וההונגרים. הסבא פרל היה מורה מומחה לרכישת האותיות ולמידת הקריאה לילדים קטנים.

לסבא שמואל וסבתא דבורה הי"ד לא היו ילדים הרבה שנים. לעת זקנתם נולדה להם בת צדיקה שהיא סבתא רבתא שלי, בשם רייזא רחל ע"ה. בעיר בה התגוררו היתה ישיבה מפורסמת שלשם נשלחו בחורים מובחרים ורציניים שהמטרה היחידה שלהם היא ללמוד תורה. הם היו יוצאים מהישיבה עם תעודות והסמכות לרבנות ועוד. בשנות ה-30 לא הייתה פנימייה לישיבה והורי הבחורים השכירו חדרים ממשפחות שגרו בסמיכות לישיבה. לבית משפחת פרל הגיעו שישה בחורים, הם שכרו שם חדר על מנת ללמוד בישיבה. ביניהם היה בחור אחד בשם שלמה שטרן.

ויהי היום ורייזא רחל, בתם של הסבא וסבתא פרל, הגיעה לפרקה והסבא בחר בבחור שלמה שטרן שגר אצלו לחתן. שלמה היה בחור מצטיין בלימודיו יר"ש מופלג. באותם ימים, כאשר חיתנו את הבנות היה צריך לתת נדן (נדוניה) – שזה סכום כסף גדול על מנת שיוכל החתן לשבת וללמוד. נשים ובנות באותה תקופה לא יכלו לצאת לעבוד ולפרנס כי זה לא היה מקובל מבחינת צניעות. לכן בחור שרצה לשבת וללמוד לאחר החתונה ביקש נדוניה (נדן) – זאת אומרת שחמיו יפרנס אותו. כך היה נהוג באותה תקופה. גודל הנדוניה נקבע על פי לימודו ושקידתו של החתן. הסבא פרל הבטיח לפרנס את שלמה שטרן חמש שנים והשידוך קרם עור וגידים.

השנים הם שנות ה-30, ובזמן שהסבא היה צריך להעביר את הכסף לנדוניה שהבטיח, זה אומר את כל חסכונותיו – הבנקים קרסו ואנשים איבדו את כל כספם. הטרגדיה הייתה גדולה והסבא פרל שהיה איש ישר, הלך למחותנים ואמר שהוא לא יוכל לתת את מה שהבטיח ומבחינתו זכותם לבטל את השידוך מכיוון שלא עומד בהתחייבות. ז"א שהבת של סבא פרל רייזא רחל לא תתחתן כי אב שלא יכל לתת נדוניה לבתו, היא נשארה בביתה ולא התחתנה.

באותה תקופה אבא של שלמה שטרן הלך לעולמו בטרם עת ואמו נשארה לבד ללא פרנסה. היא הייתה אובדת עצות מה לעשות עם השידוך של שלמה בנה. בזמן זה הגיע לביקור בעיר שלהם האדמו"ר מראחוב שקראו לו רוזנבוים ואמו של שלמה החליטה שהיא תלך לשאול את האדמו"ר וכל מה שיגיד מקובל עליה. היא נכנסה לאדמו"ר, שטחה בפניו את השאלה וההתלבטות האם לפרק את השידוך או להמשיך בכל זאת. אמר להם האדמו"ר: "ישנה משנה שקוראים לה 'הפושט את רגלו' ובה נאמר שכאשר אבא של הבחורה הבטיח נדן (נדוניה) אבל בינתיים פשט את רגלו – אין לו כסף, הבחור יכול לעזוב את השידוך ללא שיהיה קפידה עליו והבחורה תשב בביתה עד שילבינו שערות ראשה." וכאן האדמו"ר ממשיך: "אבל אם הבחור טוב והוא מוותר על נדן, ובכל זאת מתחתן אז אני מבטיח לכם", האדמו"ר היה אדם מבוגר ושערות ראשו כבר הלבינו הוא הוריד את כיפתו והראה להם את שערותיו הלבנות והמשיך: "שתשבו יחד עד ששערות ראשיכם ילבינו יחד". בהמשך הובנה הברכה ביתר שאת, כי בגלל שלא קיבל נדוניה יצא סבא שלמה לעבוד בעיר מרוחקת וכך ניצלה כל המשפחה שהקים יחד עם רייזא רחל  מאימי השואה לעומת כל משפחת אמו שנספו בשואה, וכן הוריה של רייזא רחל וגם האדמו"ר שבירך אותם ניספו בשואה הי"ד.

הם עשו כעצתו והסבא שלמה והסבתא רייזא רחל התחתנו, נולדו שלושה ילדים, הבכורה היא סבתי, חיה מייטא. בחורים שלמדו עם הסבא שלמה בישיבה היו בניו של האדמו"ר מוואסלוי, הם הכירו את הסבא שלמה כאדם ירא שמיים באופן מיוחד והזמינו אותו לבוא להיות שוחט, מוהל, בעל תפילה וקריאה ומו"ץ. בשנת 1937 עבר עם משפחתו לוואסלוי אשר במולדובה שהייתה שייכת אז לרומניה.

עם עליית היטלר לשלטון הגיעו לסבא שלמה ולסבתא רייזא רחל שמועות על המלחמה. הם כתבו מכתבים להוריהם על מנת שיבואו אליהם כי הם על גבול רוסיה ולשם ייקח להיטלר זמן להגיע. הסבתא פרל שלחה מכתב חזרה, שמכיוון שזה עונת הצנוניות היא חייבת להישאר לטפל בהן, בפרה ובשאר הגינה ולא יכולה להגיע. אף אחד לא האמין לשמועות הרעות על המלחמה הארורה. היחסים שלהם עם ההונגרים והרומנים היו טובים וחמימים והם בחרו להישאר.

סבתא רייזא רחל שלחה אחר כך מכתבים נוספים אך הם חזרו אליה עם חותמת "לא נמצאים" ואז היא הבינה שכנראה הם כבר לא בין החיים ועד היום לא יודעים איך נהרגו ומקום קבורתם לא נודע.

במקום מגוריהם של סבא שלמה וסבתא רייזא רחל לא הייתה שואה אבל הייתה מלחמה, הגברים נשלחו למחנות עבודה, לכל משפחה היה מרתף ושם התחבאו המשפחות לתקופה ארוכה. כשהרוסים נכנסו, יכלו לצאת מהמרתף ולחזור לחיים. הייתה שמחה גדולה כשהרוסים נכנסו.

כשסבתי מייטי הייתה בת 14, בשנת 1947 בחודש דצמבר, אביה סבא שלמה שלח אותה לארץ ישראל יחד עם שני אחיה. לא ניתן היה להעלות משפחות שלמות לארץ, לכן שלחו קודם את הילדים על מנת שיהיה להם סיבה ושיאשרו להם לצאת מרומניה ולעלות לארץ. הם עלו על אוניית מעפילים שרוב האונייה אוכלסה על ידי ילדים. כאשר עלו לאונייה קיבלו הנחיה תמוהה ביותר לזרוק את כל האוכל, אחר כך במשך כמה ימים לא היה מה לאכול. לאחר כמה ימי הפלגה הגיעו לקפריסין. בגלל כמות הילדים שהייתה על האונייה הוחלט לא להביא אותה לארץ ישראל ללא אישור הבריטים על מנת לא לסכן אותם. בחודש מרץ 1948 לפני הכרזת המדינה הם הורשו להיכנס לארץ ישראל.

אחות של סבתי בעת הירידה מן האונייה

סבא שלמה וסבתא רייזא רחל עלו לארץ בשנות ה-50. כשהם הגיעו ארצה הייתה תקופת הצנע ולא היה לסבא שלמה עבודה, מכיוון שלא היו זקוקים לשוחטים, כי היה אסור בתקופת הצנע להחזיק תרנגולים לשחיטה. אז הציעו לסבא שלמה משרה שהיא לייצג את היהדות הדתית בבריסל שבבלגיה (להיות שוחט, מוהל, רב, מוץ וכו'. עד אז אכלו היהודים בשר לא כשר כי לא היה שוחט). הם עברו לגור שם ושירתו את אירופה כולה: סבא שלמה שחט בכל אירופה אבל רוב ילדיהם היו בארץ והם סבלו שם מאד מהבדידות. במשך 30 שנה הם גרו שם ובסוף ימיהם עלו לארץ וחיו ליד משפחתם.

משפחת שטרן הצעירה כשעברו להתגורר בגבול רוסיה עקב עבודה שהוצעה לסבא שטרן (התמונה צולמה לפני המעבר)

הזוית האישית

דבורה הסטודנטית המתעדת: כשביקשתי מסבתא סיפור, חשבתי שאשמע את הסיפורים המוכרים וידועים לי. אנחנו אוהבים מאד לשמוע על סיפור עלייתם לארץ וההתאקלמות פה. אך בהפתעה קיבלתי סיפור חדש שלא שמעתי עליו אשר השאיר בי רושם רב על כמה חזק הוא הוויתור ואיך בדרך נס הוא שהציל אותם ובעצם גם אותי…