מאגר סיפורי מורשת

שמי רחמים גבע ואני הסבא של ריף. נולדתי בשנת 1942 בלוב, טריפולי. הוריי כלפו ורינה גאווי היו מטריפולי. הוריי תמיד היו בשאיפות לעלות לארץ ישראל עקב הפוגרומים שהיו נגד היהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתי בן שנה כשהגרמנים והאיטלקים פלשו ללוב. אבא שלי נשלח לעבודות כפייה, הדודים שלי היו במחנה הסגר ואמי נשארה עם שלושה ילדים קטנים ואני התינוק. היא ברחה איתנו מטריפולי למקום ליד טריפולי, שם היינו תקופה של מספר חודשים עד לסיום המלחמה. אז אבי חזר הביתה וגם אנחנו חזרנו הביתה. שני אחיי הגדולים חלו ונפטרו ממחלות, כך שחזרנו לביתנו רק אחותי הגדולה ואני שהייתי הכי קטן.

בתום המלחמה פגשנו את אבי וחזרנו לימי השגרה שהייתה נהוגה לפני המלחמה. אבי היה מסגר ועבוד כרתך ואימי הייתה עקרת בית. אבי היה לוקח אותי כל בוקר לעבודה יחד איתו כי רצה לשמור עלי מאחר ונותרתי בן יחיד. במהלך התקופה הזאת למרות שנגמרה המלחמה היו כל מיני פוגרומים והתנכלויות לקהילה היהודית בטריפולי שהתבטאו באלימות פיזית וגניבות ולכן ההורים שלי החליטו לעלות לארץ בשנת 1949.

עלינו לארץ ושמו אותנו במחנה מעפילים בעתלית באוהלים גדולים בלי פרטיות ובלי ציוד בכלל, בתקופה הזאת ירד שלג בארץ ואני זוכר בתור מי שהגיע ממדינה חמה את הקור והשלג שראיתי פעם ראשונה בחיי. לאחר מספר חודשים העבירו אותנו לטירת הכרמל שם קיבלנו בית שגלל חדר מטבחון ושירותים ומקלחת ושם גרנו הוריי אני ושמונת אחיי.

סבא בן 15

לצבא התגייסתי לחיל הים, שם עשיתי מסלול של חצי שנה בבה״ד חיל הים ואז גייסו אותנו לאניות של הצי. באניות היו מחליפים כל שנתיים וחצי צוות. עם הקבוצה שלי שסיימה את ההכשרה בבסיס חיל הים היינו אמורים לעלות לאייש אונייה אבל לאחר ההצבה התברר ששני חיילים היו ״מיותרים״ ואני בינם וכך מצאתי את עצמי משובץ עם חייל נוסף באונייה שבה כל הצוות היה ותיק ורק אני והוא היינו החיילים החדשים באונייה. לכל הצוות נותרה חצי שנה לשרת. הם קבלו אותנו ועשו לנו הדרכה על האונייה ועל הכלים שעל האונייה. אני זוכר מתקופה זו שאחד החיילים הוותיקים רצה לעשות לנו ״טבילת טירונים״ אז נתנו לנו כל מיני מטלות ועבודות על הספינה ואז הוא קבל מכות ממני…

במהלך שרותי הצבאי שירתי על אוניית חיל הים – אח״י יפו במשך שנתיים וחצי ובתקופה הזו היינו בפעילויות שונות ופטרלנו לאורך חופי הים התיכון. הגענו עם האונייה עד לצרפת וספרד. ליווינו אוניות שיצאו מנמל טולון והגיעו לארץ עם מטען של טנקים צרפתיים שהיו צריכים להגיע לארץ כהכנה לקראת המלחמה הבאה,

באחת הפעילויות עשינו מארב לאונייה גדולה שיצאה מעזה והייתה צריכה להגיע ללבנון. על האונייה היו מרגלים שברחו משטחי הארץ לעזה ומשם התכוונו לצאת מגבולות הארץ ולהסתתר בלבנון וכמובן להעביר מידע חשוב שאספו על המדינה. חיכנו זמן רב עד שלבסוף זיהינו את הספינה המיועדת יוצאת מנמל עזה לכיוון צפון. התחלנו במרדף אחריה כך שאילצנו אותה להתקרב לחופי הארץ באזור תל אביב. הם הראו התנגדות וניסו לברוח.

מפקד שייטת 1 נתן הוראה לרדוף אחרי האונייה. למאות הסימנים שניתנו להם לעצור על ידי דגלים ועל פי סימנים בינלאומיים מוסכמים הם התעלמו וניסו להרים מפרשים להגביר כוח מנוע ולנסות לברוח. מפקד השייטת נתן הנחייה לנגח את הספינה, וכך עשינו. חלקם טבעו חלקם שחו באזור הספינה שטבעה. אנו העלנו אותם מן המים לספינה שלנו למרפאה של האונייה. טיפלנו בהם והורדנו אותם בנמל חיפה ושם משטרה צבאית לקחה אותם. זה היה לפני מלחמת ששת הימים שאותם מרגלים ניסו לאסוף מידע לקראת המלחמה שפרצה.

במלחמת ששת הימים הייתי כבר אזרח עובד צה״ל בבסיס שייטת 13 בעתלית. כחלק מעבודתי בבית המלאכה הכנתי כלים רבים שהיו מיועדים למשימות שאליהן יצאו לוחמי השייטת למלחמה בסיני, כמו אמצעי צניחה, נחיתה עם מסוקים או דרך הים ואני הייתי שותף לכך. לאחר המלחמה ראינו שלמה שעשינו יש אפקט וזה סייע מאד בשטח ללוחמים. במהלך שאר מלחמות ישראל המשכתי לתרום למדינה ולצבא בבניית אמצעי לחימה ללוחמי השייטת. יצאתי לגמלאות לאחר שירות של 40 שנה כאזרח עובד צה״ל.

הזוית האישית

סבא רחמים: אני שמח שיש לי הזדמנות לספר ולשתף גם את הנכד שלי וגם את שאר הקוראים בסיפור חיי הקשר הרב דורי זאת תכנית חשובה מאד ומשמעותית לכולם.

הנכד ריף: סבא תמיד אוהב לספר ולשתף, הוא תמיד היה מספר ל סיפורים מאז שהייתי קטן ועכשיו יש לנו הזדמנות לשתף את כולם בכמה שאני גאה בסבא שלי ובדרך שעבר.