מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל עמיאל. נולדתי בתל אביב בשנת 1956. אני בת שלישית מתוך חמישה אחים, גדלתי בעיר בני ברק. למדתי בבית הספר מקור חיים עד כיתה ח', אחר כך למדתי בסמינר תלפיות בתל אביב עד כיתה י"ב וכן למדתי בסמינר למורים שיין בפתח תקווה.

אני סבתא של אורי לוי ואיתו אני משחזרת את מורשת המשפחה. על פי המסורת, בימי שלמה המלך הייתה בלוב קהילה יהודית שעסקה בסחר ימי. ב-1911 נכבשה לוב על ידי איטליה. בתחילה הייתה פריחה כלכלית ותרבותית ובתקופה זו נוסדה התנועה הציונית והחלה תחיית השפה העברית. בשנות ה-30 פיתח השלטון הפשיסטי מדיניות אנטישמית. בשנת 1948 החלה החלת חוקי הגזע. במחנה ריכוז ג'אדו בלוב נהרגו 600 יהודים. היו גם פרעות שהביאו להתערערות היחסים בין היהודים לערבים ואז הוקם ארגון ”ההגנה”, ארגון מפואר שהוכיח את עצמו בהגנה על היהודים נגד הערבים והבריטים. גם סבא שלי, אברהם חגאני, והסבא השני, שלום צמח, השתתפו בארגון ההגנה שהוקם בלוב והם היו לוחמים.

בשנת 1948 התעצמה ההעפלה הבלתי לגאלית ועד ראשית 1949 העפילו 3,500 יהודים, ביניהם הגיעו לארץ אימא שלי וכל משפחתה – הורים, אחים, סבים וסבתות. כשהגיעו לארץ ישראל, הסוכנות היהודית שלחה אותם להתיישב במחנה עולים בתוך אוהלים במושב קדימה. לאחר שנה העבירו אותם לצריפים ומשם עברו לעיר בני ברק, לדירות קטנות בנות חמישים מטר. בזמן השהות באוהלים הם עבדו בקטיף בשדות המושבים באזור, וגם היו אורזים תפוזים. את התפוזים היו שולחים לחו"ל באוניות מסע. התאקלמות המשפחה בארץ הייתה קשה בגלל קשיי שפה והרצון לשמור על חיים דתיים, לכן אכלו מעט מאוד דברים בהתחלה עד שהיו בטוחים שהבשר ומוצרי החלב כשרים לפי ההלכה.

סבא וסבתא שלי עבדו בלוב במקצועות שונים; סבא אברהם היה חייט. הוא היה תופר גלימות למלך, הגלימות היו רקומות בחוטי זהב. סבא שלום היה ספר בלוב. את כל הציוד של המספרה הוא שמר עד יום מותו. הוא היה מספר את האחים שלי וגם את השכנים אבל לא היה לו ביטחון לפתוח מספרה. בארץ הוא עבד בעבודות בניין. סבא אברהם עבד במפעל לאריזות פח. שתי הסבתות שלי לא עבדו.

אימא שלי התחתנה עם אבא שלי בגיל 22. בבני ברק לא היו כבישים והיו מעט מאוד מכוניות, לא היו מקררים או מכונות כביסה וגם לא תנורים לבישול. את האוכל בישלו על פרימוס או פתיליה. הבישול היה איטי ולקח זמן רב ולכן היה צריך להתחיל לבשל מוקדם בבוקר. בגלל שלא היו מקררים, היו צריכים לבשל כל יום אוכל טרי, עד שהגיעו מקררים שבהם היה אפשר לשים גושי קרח. הגוש היה מחזיק יומיים עד שלושה. מוכר הקרח היה עובר בשכונה בימים קבועים וכך היו מתקבצים אנשי השכונה לקנות קרח. היה גם מוכר נפט שהיה עובר פעמיים בשבוע עם מסענוע (עגלת נפט) ובתוכו מיכל נפט ענק. כשהיה מגיע ליד הבית היה מצלצל בפעמון שלו והדיירים היו יוצאים עם ג'ריקן וממלאים נפט, איתו היו מדליקים את הפתיליה והפרימוס. בכל האזור היה בית קולנוע אחד שבו היו מקרינים סרט אחד בשבוע ורוב דיירי האזור היו באים לצפות ביחד. גם טלפונים היו רק בעמדות מסוימות ברחוב. היה אפשר להשתמש בטלפון עם אסימונים.

בשנת 1980 התחתנתי, בשנת 1981 נולדה לי הבת הבכורה רעות, אימא של אורי. אחר כך נולדה הבת השנייה חן ואז הבת השלישית עדן. כל השנים עבדתי כגננת עד גיל 62 ומאז אני בפנסיה. היום יש לי שישה נכדים ואני משתדלת לבלות איתם כמה שיותר.

הזוית האישית

סבתא רחל: התוכנית גרמה לי לחזור לשורשים שלי להיזכר בחלק מהם ולקרוא ולחקור נושאים שלא ידעתי ולא הכרתי. להתגעגע לימים ההם, הימים הפשוטים שהיה בהם הרבה זמן פנוי, היו מתראים יותר אחד עם השני, המשפחה גרה במרחק קצר אחד מהשני והיו מתראים המון. הייתה פחות דאגה ויותר הנאה שקט ושלווה. אנשים חיו את היום כמעט בלי דאגה מה יהיה מחר.

אורי: התוכנית גרמה לי ללמוד המון על סבתא שלי. למדתי על החיים פעם, איך הם היו מתנהלים. למדתי שאיש היה עובר עם בלוקים של קרח ומחלק כדי שאנשים יוכלו להשתמש ולשמור על בשר ומוצרי חלב שזקוקים לקור. למדתי מה הם היו עושים פעם, איך התנהלו החיים. למדתי שכל מי שבמשפחה שלך היה קרוב אליך כדי שלא יצטרכו לנסוע רחוק כי זה עולה הרבה כסף. היה לי כיף מאוד בתכנית הקשר הרב דורי.