מאגר סיפורי מורשת

שמי גזלה דרור. מקור השם שלי הוא השם של סבתא שלי שהפרוש שלו הוא איילה. שם החיבה שלי הוא ג'וליה. לפני החתונה שם משפחתי היה מעתוק – שמשמעותו היא גאולה. נולדתי בעיר אל-ח'ומס שבלוב בשנת 1945. הייתי השנייה מבין 8 ילדים. היו לי 5 אחים ושתי אחיות. אבא שלי התחתן פעם שנייה והיו לו 4 ילדים שהם היו כמעט בגיל אמי.

רקע לסיפור: אל-חומס שלוב

"אל-ח'ומס (כומס) היא עיר בצפון-מערב לוב ובירת מחוז אל-מורקוב. העיר היא אחת מהערים המרכזיות בחלק ההיסטורי של טריפוליטניה, והיא מחוברת בכביש החוף אל הערים המרכזיות של לוב – בנגזי וטריפולי – ואל העיר המצרית קהיר. אל-ח'ומס הוקמה בידי הטורקים בתקופה בה שלטו על האזור (1911-1553)". (ויקיפדיה)

היהודים הגיעו לח'ומס בעיקר בעקבות המסחר והעיבוד של צמח ה"חלפה" שנקטף בפנים המדינה ע"י הערבים, הועבר לכומס לצורך עיבודו במפעליו של כלפאללה נחום ומשם יוּצָא באניות בעיקר בריטניה. ח'ומס שוכנת לחופו של הים התיכון. היא עיירה נקיה שבתיה צבועים בלבן, רחובותיה נשמרו בנקיונם הן ע"י התושבים והן בעזרת השלטונות שדאגו לנקותם ואף הטילו קנסות על המלכלכים. היו בה מלון אחד, בית כנסת אחד, כנסיה אחת, מסגד אחד, חוף ים נקי ומסודר ובו צריפונים עבור תיירים ותושבים שבאו לטבול במימיו הצלולים של הים, ובתים נמוכי קומה בהם התגוררו התושבים – יהודים, ערבים, מאלטזים וסודנים.

חיי הקהילה בח'ומס התנהלו בעזרת וועד הקהילה שטיפל בכל צרכי הקהילה – מרגע הלידה ועד ליום המוות. ראשי הוועד ביחד עם נכבדי העיר, בעלי היכולת ובעלי העסקים, תמכו בכל נזקק. ביישוב פעלה חברה קדישא, אגודת צדקה "ביקור חולים" ובמקום אף היה בית עלמין יהודי נפרד.

יחסי השכנות עם הסביבה היו כמעט תמיד טובים. גם בימי המאורעות, לאחר התערבות השייכים הערבים לא אונה ליהודים כל רע. בתקופת מאורעות 45 כשהמתח הורגש באוויר ולא ידוע היה כיצד ינהגו הערבים, העביר ר' פריג'א זוארץ את ספרי התורה מבית הכנסת את חדר בכנסיה שהיתה צמודה למבנה בית הכנסת למשמרת עד עבור זעם.

בגלל שהייתי הגדולה במשפחה הרגשתי שיש לי אחריות גדולה על אחיי ואחיותיי וגם אמי נתנה לי הרבה סמכות ותפקידים על אחיי ואחיותיי הקטנים ממני ומאחי הבכור. הייתה לי ילדות רגילה רק עם פחות אפשרויות ללמוד, כיוון שהייתי צריכה לעזור בבית להורי ולאחים שלי.

אני זוכרת אירוע מיוחד מהילדות שבו נאלצתי לצאת צעירה מאוד לעבוד כדי שאוכל לעזור לפרנסת המשפחה. גדלתי בבית קטן עם שני חדרים. כל המשפחה הייתה ביחד והיה מאוד צפוף אבל למרות זאת השתדלנו לעזור אחד לשני. הבית היה רגוע וכל המוסדות, כמו בית הכנסת, המכולת ובית החולים היו קרובים לבית. אהבנו לשחק משחקי ילדות ולטייל עם חברות בשכונה. אהבתי את תקופת החגים כי תמיד ביקרו אצלנו קרובי משפחה רחוקים וחגגנו ביחד את החגים. זו הייתה חוויה מאוד נעימה וגם כשביקרנו את סבתא, הייתה לנו חוויה לנסוע ברכבת.

ילדותי

בבית שמענו שירי פיוטים, שירים שאמא שרה לנו. היינו גם נוהגים לשיר בשבתות ביחד. היום אני כמעט ולא זוכרת את השירים ששרנו, מכיוון שלא שרתי אותם הרבה זמן. אני זוכרת שהייתי משחקת הרבה עם חברות בחצר. עלינו לארץ בשנת 1950, הייתי אז בת חמש. בריטניה התירה ליהודי לוב לצאת ולעלות לארץ-ישראל בשנת 1949, בתנאי שיוותרו על נתינותם הלובית. היתר העלייה, התקבל בשמחה רבה על-ידי יהודי לוב ובנכונות לממש היתר זה, שהיה בו מעין החלטה לאומית – "בנערינו ובזקנינו נלך".

רוב יהודי לוב החלו למכור את נכסיהם, לארוז ולצרור את מטלטליהם והכינו עצמם לעלייה המיוחלת. גם אנחנו וויתרנו על אזרחות לובית למען העלייה לארץ. אני זוכרת שלא היה גן ילדים באיזור שבו שיכנו אותנו, אז למדתי בבית ספר ממלכתי-דתי, בית ספר רגיל עם מעט ילדים, ולתיכון כבר לא הלכתי. האירוע הכי משמח מהילדות שאני זוכרת הוא שהגדילו לנו את הבית וקיבלנו עוד חדר. וגם אירוע עצוב קרה בילדותי, כאשר אמא שלי חלתה לאחר שילדה את אחותי הקטנה והיא הייתה מאושפזת בבית החולים הרבה זמן. זאת הייתה תקופה מאוד קשה.

מלחמות ישראל

חוויתי את כל מלחמות ישראל, אחרי שנות ה- 50. אמנם לא השתתפתי במלחמות אך הן השפיעו עלי ועל משפחתי מאוד קשה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית. לפני המלחמה היה פחד גדול שיהיה מחסור במזון ופחדנו מאוד וחששנו שנאלץ לברוח מהבתים שלנו.

בשנת 1962 התחתנתי, הייתי אז בת 17. לאחר החתונה עבדתי כתופרת במפעל לתפירה. בחרתי במקצוע זה כיוון שהוא מיועד לבנות. נהניתי מאוד מהמקצוע הזה, אבל אחר כך נהייתי עקרת- בית ונהניתי לגדל ולטפל בילדיי. גידול הילדים מאוד אתגר אותי.

ילדיי ונכדיי גרים גם הם בארץ, יש לי בן אחד ושתי בנות וגם 13 נכדים ו-4 נינים.

חשיבות הלימודים אצלי גדולה מאוד והעברתי אותה גם לילדיי. אם הייתי יכולה להמשיך ללמוד, הייתי רוצה להיות בעלת תפקיד מעניין, אבל כיום אני כבר מחוץ למעגל של הלימודים ונשארתי ללא אפשרות ללמוד ולעבוד. סדר היום שלי, זה להיות בבית ולדאוג שהבית יהיה מאורגן ובישולים כמובן, וגם לבקר את בני משפחתי.

הזוית האישית

שירה כהן מתעדת את סיפורה של גזלה דרור, שעלתה מלוב לישראל בילדותה.