מאגר סיפורי מורשת

סבתא חדווה מספרת לנכדתה נעמה: "שמי חדוה רחל מארק. נולדתי בשנת תשכ"ב בירושלים עיה"ק להורי רפאל עמוס והני קרניאל (קמינקר). הוריי נתנו לי את השם חדוה כי נולדתי בחודש אדר, חודש השמחה, ורחל על שם סבתא של אבי ז"ל.

סביי וסבתותיי

הוריי – אבי אהרן ולאה ז"ל קמינקר – נולדו באוקראינה. כאשר עלו לארץ הם גרו בתחילה בגבעתיים ואחר כך בצפת. סבא אהרן נפטר בח' כסלו תש"ל, כשהייתי בכיתה ב'. כשסבתא לאה נפטרה בי"ז ניסן תשל"ב, הייתי בכיתה ד'. מכיוון שהם גרו בצפת, ואנחנו גרנו בדרום, הגענו לבקרם רק מעט. אני לא זוכרת שום מפגש איתם. שניהם זכו שהוריי נתנו שם על שמם בתוך השנה לפטירתם.

הורי אמי, ניסן ושיינדל ז"ל הולצמן, נולדו בגרמניה. אחרי שעלו לארץ, הם גרו בירושלים. סבתא שיינדל נפטרה בכ"ו טבת תשכ"ו כשהייתי כמעט בת ארבע. לצערי, היא חלתה מספר שנים לפני שנפטרה. בעיקר זכור לי שלא הרשו לי לבקר אותה, גם כשהייתה בביתה. סבא ניסן נפטר בד' מנחם אב תשנ"ד, כאשר כבר היו לי שבעה ילדים. אני זוכרת את חוש ההומור שלו. יש הרבה משפטים מצחיקים שהיה אומר, שאנחנו מצטטים אותם עד היום. למשל, כאשר היה מבקש שיכינו לו קפה עם חלב, תמיד היה אומר ומדגיש – "לא נחוץ פרה שלמה".

משפחתי ומקום מגורי

אני הבכורה במשפחה. יש לי שלושה אחים ושבע אחיות. שמות אחיי ואחיותיי, לפי הסדר: בני, נאוה, תמי, אהרן, לאה, חני, יעל, תהילה, נחמה ובערקה. בתור האחות הבכורה, הרגשתי תמיד אחריות מאוד גדולה על אחיי.

גדלתי במושב "כפר מימון" בנגב, סמוך לנתיבות, שהיה שייך לתנועת "הפועל המזרחי". במושב גרו 80 משפחות. בקבוצת הגיל שלי, היו ששה בנים ושלוש בנות. במהלך השנים במהלכן גרנו בכפר מימון, הוריי דאגו לקדם הרבה עניני יהדות בישוב. המושב היה קטן ומשפחתי. בכתות א' ו-ב' המחנכת שלי הייתה 'המחנכת חנה'. לפעמים בערבים היא הייתה בייביסיטר עלי ועל אחי הקטנים… אהבתי מאוד את האחווה והנתינה בישוב. כל שנה ביום העצמאות היו יוצאות משפחות רבות מהמושב לטיול משותף. במכולת, היינו צריכים להזמין בימי חמישי את מספר החלות הנדרש לשבת, לא היו בחנות חלות נוספות.

הוריי

בצעירותם, היו הוריי חניכים בארגון הנוער "בני עקיבא". מעט לפני חתונתם החל אבי ז״ל להתקרב לחב״ד. כשהוריי הכירו זה את זו, הם דיברו על כך שחשוב להם שבביתם ינהגו מנהגי חב״ד.

בתחילת דרכו היה אבי מורה ואחר כך עם השנים, גם מנהל בית ספר. אמי שתחי' הייתה מורה ויועצת, ובשבע עשרה שנים האחרונות שעבדה, ניהלה את תיכון חב"ד בנות בקרית מלאכי.

לאבי הייתה אהבת ישראל מיוחדת לכל יהודי. בביתנו התארחו אנשים רבים. הרבה פעמים גם אנשים מסכנים, שאחרים לא הסכימו להכניס אותם לביתם. אבי היה ידוע כאדם ישר, לאמי הייתה תמיד תושייה רבה במיוחד במצבים מאתגרים בבית הספר. הם הקפידו מאוד על שמירת תורה ומצוות והנהגות חסידיות, ולימדו אותי לכבד כל אדם באשר הוא.

באחת השנים, נדמה לי בכיתה ד' או ה', הזמנו לליל הסדר את 'סבא ניסן' ודודה מרים, אחות של אבי, עם בעלה, שקראו לו פסח. הגיעו איתם גם הילדים שלהם, בן ובת. קצת לפני "שפוך חמתך" אמי לקחה אותי למטבח והלבישה אותי בחליפה ומגבעת, ויצאתי בדלת אחורית. כאשר בן דודי פתח את הדלת לאליהו הנביא, הוא מאוד נבהל, כי הוא לא זיהה אותי בהתחלה. הוא כעס, ובהמשך הערב לא דיבר איתי.

המלחמות בילדותי

כשהייתי בת חמש, בשנת תשכ"ז, פרצה מלחמת ששת הימים. אבי ז"ל היה החייל הראשון מהכפר שגוייס. היה לי אז עוד אח קטן ממני, ואימא שתחי' הייתה בחודשי הריון מתקדמים. בכפר היה מקלט מרכזי אחד, וכל פעם כשהייתה אזעקה היה מגיע שכן לעזור לאמי לקחת אותנו למקלט. בבית היינו צריכים לשים בריסטולים שחורים על החלונות, כדי שבשעות הערב, כשהאור בבית דולק, מטוסי האויב לא יזהו אותנו.

כשהייתי בת 11 וחצי, בשנת תשל"ד, פרצה מלחמת יום כיפור. זכור לי, שבאמצע התפילה בבוקר יום הכיפורים הודיעו שפרצה מלחמה. וחיילים הגיעו לגייס כמה מהתושבים. הרבה מהתושבים המגויסים היו חקלאים, והיה צורך למלא את תפקידם במושב, אני התנדבתי במיון של פֵּרות ואמי סרגה כובעים לחיילים.

בליל חג הסוכות, מיד לאחר שנטלנו ידיים לסעודה, נשמעה אזעקה. היה מקלט אחד לכל השכונה. אבי ז"ל סימן שנחכה עד אחרי שיברך "המוציא", ומיד אחרי שאכלנו מהחלה, רצנו למקלט. זכור לי, שהיה אור רק בכניסה למקלט. ישבנו שם יחד עם שאר המשפחות ושרנו שירים עד ששמענו את אזעקת ההרגעה, ויכולנו לחזור הביתה.

תנועת הנוער "בני עקיבא"

גם אני הייתי חניכה בארגון הנוער "בני עקיבא". כל שבת התקיימה פעילות לחניכים, ולפעמים גם בימות החול. בשבת היינו צריכות להגיע בחצאית כחולה, חולצה לבנה ועניבה מיוחדת כחולה עליה התנוסס סמל הארגון. זכורות לי שתי חוויות מיוחדות שקשורות לפעילות ב"בני עקיבא":

הראשונה, פעם בשנה מתקיימת שבת שנקראת 'שבת ארגון', ובמוצאי שבת נעמדים כל החניכים יחד למפקד. הצעתי  לשתי חברות שעמדו לידי, שנסתכל שלושתנו לשמים (פעם שמעתי את הרעיון) כדי שכולם "יעשו אחרינו", וכך עשינו. תוך מספר דקות כולם הרימו ראשם לשמים… בלי לדעת למה. זה היה משעשע מאוד.

השנייה, הגענו לפעילות ערב של כמה שכבות גיל. התחלקנו לקבוצות, כשכל קבוצה קיבלה מספר משימות, שלצורך ביצוען היה צריך להיעזר בתושבי המקום (בהדגשה – לא במשפחה שלנו). זו הייתה תחרות מי הקבוצה, שמצליחה לסיים את כל המשימות שלה ראשונה. זכורות לי שתי משימות שקבוצתי קיבלה, האחת, לאסוף חמישה גלילי נייר טואלט שונים בצבע או בדוגמא (זה היה מאוד קשה כי אז לא היו הרבה דוגמאות), והשני, להיכנס למשפחה ולהכין אצלם סלט ירקות.

לימודיי בבית הספר

בכפר היה בית ספר אזורי בו למדו ילדים מעוד שלושה ישובים. ביה"ס היסודי "תושייה" בו למדתי, היה עד כיתה ו'. למדנו תורה, נביא, משנה, חשבון ועוד. שיעורי אנגלית התחלנו ללמוד רק בכיתה ו', היו גם שעורים כמו חקלאות, בהם היינו יוצאים לשטח בביה"ס, שתלנו צמחים ולמדנו עוד דברים שקשורים לגידול פרות וירקות. למדנו גם  כלכלת בית – בישלנו ואפינו.

בכיתה ד' היה שיעור טבע שמאוד אהבתי. יצאנו כל חודש לראות את השינויים בטבע. באחת הפעמים, בט"ו בשבט, זמן קצר לאחר שהתחלנו את הסיור, המחנכת שלחה לקרוא למורה אחרת שתלווה אותנו (לא היו אז פלאפונים). כמה שעות לאחר מכן שמענו שהיא ילדה בת.

לטיולי סוף שנה היינו יוצאים ליומיים רצופים. זכור לי טיול לירושלים, ישנו אז באכסניית הנוער בבית וגן. מאוד התרגשתי כשהדוד שלי (דוֹד יצחק), שגר באותה שכונה, הגיע עם ילדיו לבקר אותי. באותו טיול ביקרנו גם בכותל המערבי, ב'יד־ושם' ועוד. זכור לי טיול נוסף לצפון ליערות הכרמל, אז ישנו בכיתות לימוד בבית ספר כלשהוא.

בכיתתי הייתה ילדה בשם דורית, שסבלה משיתוק מוחין ונאלצה לעבור במהלך השנה ללמוד באלי"ן (מוסד עבור ילדים הסובלים ממוגבלויות גופניות) בירושלים. המשכתי להיות איתה בקשר, וכאשר המורה התחילה לתכנן את מסיבת סוף השנה, הצעתי שנעשה את המסיבה יחד עם ילדי הכיתה של דורית באלי"ן. לשמחתי היא קיבלה את הצעתי, וכך נסענו לירושלים, חגגנו איתם, והיה מאוד מרגש.

בכיתה ז' עברתי ללמוד בביה"ס ממ"ד במועצה האזורית 'עזתה', שם היה כבר בית ספר נפרד לבנות. למחנכת הכיתה הייתה אחות בארה"ב, שגם הייתה מחנכת בכיתה ז’ בבי"ס של בנות חרדיות. לכן המורה הציעה שנתכתב עם התלמידות של אחותה בארה"ב. התברר, שיצא לי להתכתב עם בחורה מחב"ד. שנה לאחר מכן עברתי לגור בכפר חב"ד והבחורה הגיעה לבקר את סבא וסבתא שלה שגרו בכפר חב"ד. כך זכינו גם להיפגש.

זיכרונות ילדות

בשעות אחר הצהריים היינו הולכות לשחק עם חברות בבתיהן או בחצר. שיחקנו בבובות, קלאס, חמש אבנים, חבל ועוד….

אמי אהבה להלביש את הבנות באותה דוגמא של בגד. בדרך כלל, קנו לנו את  הבגדים בבני ברק. לפני בת המצווה שלי מדדתי מספר בגדים ולא הצלחתי למצוא שמלה שאהבתי. הייתה שם שמלה שממש לא רציתי. ואמי אמרה לי, שתמיד כדאי למדוד, כי לפעמים הבגד נראה שונה על הגוף. ואכן, כשמדדתי את אחת השמלות שלא רציתי, אהבתי אותה מאוד מאוד. ומאז השתדלתי למדוד גם כשלא אהבתי. וכך גם לימדתי את בנותיי.

בילדותי לא היו כמעט חטיפים. הממתקים היו בעיקר סוכריות, שוקולדות, וארטיקים. כפרס היינו מקבלות שוקולד, שאהבנו לאכול עם לבן, או לאכול כריך עם מרגרינה וקוביית שוקולד. היה ארטיק עם שתי מקלות, והרבה פעמים אבי היה קונה לשתי ילדות ארטיק אחד, ומביא לכל אחת חצי, כדי שנתרגל אהבת ישראל.

המעבר לכפר חב"ד

לקראת עלייתי לכיתה ח', בשנת תשל"ה, עברנו לגור בכפר חב"ד. ומאז למדתי בבית הספר "בית רבקה" בכפר חב"ד. אהבתי שיעורי היסטוריה ואלגברה, ובשנים הראשונות גם דקדוק ותנ"ך. אהבתי גם שיעורי ספורט, ובשנה אחת אף הופעתי באירוע בביה"ס בתרגילי ספורט שונים (קפיצת חמור וכדומה).

היינו יוצאות לפעמים לטיולים של יום אחד, בדרך כלל לצפון, וזכור לי שפספסתי טיול לחרמון, כיון שהרגשתי לא טוב. אהבתי לעזור לארגן מסיבות כיתה. בכיתה ח' או ט' יצאנו למסיבת ט"ו בשבט בבית אבות. מה שזכור לי מהמסיבה זה, ש"ניגנו" שם שירים  על מסרק. עטפו מסרק בשקית ניילון, ומתחו אותה, ודרך המסרק היו מזמזמים את השיר.

היינו גם יוצאות למבצעים שהרבי הורה. במיוחד אהבתי ללכת לבתי רפואה בחג הסוכות ולהציע לאנשים ליטול את ד' המינים. כשהייתי בכיתה י"ב, הייתה זו השנה הראשונה, שהרבי הורה לעשות תהלוכות  בל"ג בעומר. אבי היה אחראי על התהלוכה בְּאָזוּר, עיר הקרובה לכפר חב"ד. ארגנתי עוד חברות שתצטרפנה אלי, ויחד יצאנו לתהלוכה שהייתה מאוד מרגשת.

בתהלוכת ל"ג בעומר

לפני "חג השבועות", התקיימו באולם הספורט של "בית רבקה" כנסי מתן תורה לילדים מביה"ס מרחבי הארץ. במשך שלוש שנים הינחה אבי את הכנסים, והיו מביאים אותנו, את התלמידות להיות מדריכות לילדים בכנסים.

עיסוקיי

לאחר סיום כיתה י"ב, למדתי בביה"ס לאחיות בנתניה. בחרתי במקצוע זה, מכיוון שאני מאוד אוהבת להעניק ולעזור. אני מאוד שמחה שבחרתי במקצוע הזה, וחשה סיפוק רב. עבדתי כמה שנים בבתי הרפואה "לניאדו" ו"מעיני הישועה".

בעקבות יציאתנו בשליחות הרבי לאופקים, ואחרי שבע שנים במכבים־רעות, שיניתי את מקום עבודתי. מזה עשרים ושבע שנים אני עובדת בקהילה, בקופת חולים מאוחדת בקריית ספר. מקום עבודתי הראשון היה במחלקת יולדות ב"לניאדו". משם זכורות לי שתי חוויות משמחות, היה זה בחודש אב תשד"מ. היה יום עמוס מאוד בעבודה. וגם המחלקה הייתה עמוסה מאוד ביולדות. מפאת חוסר מקום, הכנו מיטות לנשים גם בפרוזדור. למחרת בחמש בבוקר ילדתי את הבן השני שלנו בשעה טובה, ו"זכיתי" לישון מספר שעות בפרוזדור, על המיטה שאני עצמי הכנתי במשמרת הקודמת… ארבעה חדשים לאחר מכן חזרתי לעבודה, ובאותו יום (!) אמי שתחי' הגיעה ללדת את בערקה אחי הקטן.

הקמת המשפחה

את בעלי, סבא שלמה מאיר, הכרתי בשנת תשמ"א. אחי, בני שי', הכיר אותו אצל חברים בקרית שמואל, שם נפגשו מספר פעמים. אחי הציע את הרעיון להוריי, ואחרי שביררנו עליו , נפגשנו. אחר כך ביקשנו את ברכת הרבי, וביום מלאת לי תשע עשרה שנים התקיים ה"וואָרט" שלנו. הייתי בת תשע עשרה ושלושה חודשים כשהתחתנו.

התרגשתי מאוד לנסוע עם הוריי יומיים לפני החתונה, להר המנוחות בירושלים. שם קבורה סבתי, להזמינהּ לחתונה, כפי שנוהגים להזמין גם את קרובי המשפחה שנפטרו. אחר כך נסענו גם לכותל ולקבר רחל. בדרך לקבר רחל תעינו מעט בדרך ועברנו ליד הבית של סבא החתן… קיווינו שהוא לא יצא בדיוק מהבית, כיון שהיה זה השבוע שלפני החתונה שבו נוהגים שהחתן והכלה לא נפגשים.

תכנַנּו לערוך 'שבת כלה' בבית. הוריי נסעו עם אחיי, בני וארקה, וחלק מאחיותיי לבית הורי החתן, ונשארתי עם שתי אחיותיי הגדולות. בצהרי השבת החלטנו שיהיה יותר מתאים לעשות את האירוע עם החברות בחצר של חברה טובה, שגרה לא רחוק. היינו צריכות "להעמיס" את כל האוכל, השתייה והכלים, ולארגן שולחנות וכסאות בחצר של החברה. עבדנו קשה, אבל היה מאוד מוצלח.

החתונה התקיימה ביום שני כ"ז סיון תשמ"א, ב'אולמי ויז'ניץ' בבני ברק. בבוקר למחרת החתונה התקיימו הבחירות לכנסת ה־10, ולראשונה הלכתי להצביע. סבא, שהיה רשום עדיין כתושב צפת, שם למד עד החתונה, לא נסע. זה היה לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה. עד שסיימתי את שלוש שנות לימודי, שנמשכו ארבע וחצי שנים… היו לי כבר ב"ה שני בנים.

בילדותי רציתי שיהיה לי בית עם משפחה ברוכת ילדים כמו להורי וב"ה זכיתי לכך.

הזוית האישית

הנכדה נעמה: תודה לך, סבתא, שפינית מזמנך היקר לבוא ולספר לי על שנות ילדותך המעניינים, זה היה מרתק! אני מאחלת לך הרבה בריאות, אושר, שמחה ונחת יהודי חסידי מכולם.